באולם חשוך ומלא עד אפס מקום במרכז הארץ, עומדת על הבמה חן מילר, צעירה בת 29, עם עיני שקד וחיוך נרגש, ומקריאה מול קהל שמאזין לה בשקיקה את הדברים ששמעה מאנשי חינוך במרוצת ילדותה ובנעוריה: "הבנת הנקרא נופלת מהצפוי לגילה. אינה שולטת בפעולות החשבון הבסיסיות. לא ערנית. לא קשובה. בוהה. פסיבית. מוסחת, מתקשה בציור נקודות, קווים כלליים וזוויות. אינה שולטת במרחב. בקריאה וכתיבה. הישגיה ממקמים אותה ברמה של ילדה בת עשר". אחר כך מגיעה נשימה עמוקה ואז אבחנות נוספות שהוצמדו אליה בנדיבות רבה כבר בגיל צעיר וליוו אותה כל חייה: ADD, דיסלקציה, דיסקלקוליה. ויש עוד. כולן לקויות שאיתן הלכה לישון בלילה, ואיתן קמה בבוקר כשהאור עלה, אבל החשיכה בפנים סירבה להסתלק. כשמסתכלים עליה קשה להאמין מה עברה הנערה־אישה היפה, הרהוטה ומלאת הביטחון הזו.
עד כיתה ה' מילר לא ידעה קרוא וכתוב. היא הסתובבה מתוסכלת וכועסת, מסתכלת על המורה בשיעור ולא מבינה איך יכול להיות שהיא מבינה את השפה אבל לא מבינה מה היא אומרת. אחרי כרבע שעה הייתה מניחה את הראש על השולחן ואז חוטפת תנומה של ייאוש או שעמום. תלוי מה בא קודם.
הוריה, איציק ואווה, קיבוצניקים ממשמר השרון החליטו להעביר אותה בכיתה ה' ללמוד במסגרת של החינוך המיוחד בנתניה, שם השקיעה את כל מאמציה. היא רצתה להראות לכולם שהיא יכולה לעשות את זה. היא סיימה את היסודי בהצלחה וחזרה לחטיבת הביניים בבית הספר הקיבוצי עם שיר בלב, אבל הסביבה הייתה פחות טובה אליה מאשר היא אל עצמה. ההצקות, שהכירה עוד מקודם, לא פסקו. היא הסתגרה בתוך עצמה עד שבכיתה ט' גמלה בלבה ההחלטה לצאת החוצה, וכך היה. על המדשאה של בית הספר, בלי שום סימן מקדים שזה הולך לקרות, אחד הילדים הפשיל את מכנסיה וצחק בקול. בפומבי. הסדקים שהיו שם ממילא איימו להפוך לשבר שאי אפשר לאחותו, אבל היא לא נתנה לזה לקרות ואחזה בטוב בשארית כוחותיה. הכול נעצר וקפא במקום. "באותו רגע רצתי לשירותי הבנות, הסתכלתי על עצמי בוכה במראה, וכאב לי הלב. אמרתי לאלוהים שאני שונאת אותו. שאלתי אותו: 'מה עשיתי רע בעולם שכל הדברים האלה מגיעים לי? איך אני יכולה להתמודד?' נגמרו לי הכוחות. ההורים שלי כבר ידעו מה קרה. הם עודכנו על ידי הצוות בבית הספר וכעסו מאוד. הם היו כל כך שרויים בכעס שלהם, שהם לא ראו שכל מה שאני צריכה זה שקט".
ולמרות הכול, בבוקר למחרת, לבשה את הבגדים הכי יפים שלה והלכה לבית הספר.
איך את מסבירה את זה?
"הייתה לי מטרה. זה מה שהיה חשוב. זה הקים אותי מהמיטה בימים הכי קשים. אין ילד שלא נולד עם אור. יש ילדים שמישהו כיבה להם את האור בדרך", היא אומרת, בפרפרזה על מה שכתב ויקטור פרנקל: "סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד".
היום היא ממלאת אולמות בארץ ובעולם. מלמדת בחינוך המיוחד, מנהלת סטודיו מצליח לתיאטרון וכבר שלוש שנים שהיא עמלה על תוכנית אסטרטגית שביסודה שתי שאלות עיקריות: איך מגייסים ילדים ללמידה, ואיך מפתחים אצלם מוטיבציה? לא רק בחינוך המיוחד, ילדים בכלל. בניגוד לכל הסיכויים שנתנו לה – היא בעלת תואר ראשון בחינוך. הסרטונים שהיא מעלה הופכים צ'יק צ'ק לוויראליים עם מיליוני צפיות בעולם (20 מיליון אם לדייק) ובכמה שפות, והילדה הזו כבר לא מוכנה לשתוק. היא לא מוכנה שיהיה עוד ילד אחד בעולם שיגידו לו: "אתה לא מסוגל" ואל המטרה הזו היא שועטת בכל הכוח.
חותמת על הלב
מילר היא בת זקונים במשפחה בת ארבעה ילדים. אבא איציק לולן, אימא אווה עובדת בסופר וכבר 20 שנה מטפלת בחיילים בודדים. "ההורים שלי עברו הרבה שיעורים על האחים שלי והגיעו אליי הרבה יותר מוכנים", היא אומרת. "זכיתי. ההורים שלי ראו אותי. לא פחדו להוציא אותי מקהילה קטנה ולהעביר אותי לחינוך המיוחד בנתניה. זו גדולה של הורים, להסתכל על הילד שלהם ולראות אותו כמו שהוא. אין יותר טוב או פחות טוב. ההורים שלי לא עורכים עד היום השוואות. כל הילדים שלהם נפלאים, כל אחד בדרכו ובנתיב שבחר בחייו. ההורים שלי מאוד גאים בי, אבל כמו שהם גאים בי עכשיו, כך הם הסתכלו עליי כשהייתי בחינוך המיוחד. המחנך הראשי בחייו של ילד הוא ההורה. אי אפשר להגיד כל הזמן 'המערכת והמערכת'. לחברה יש אותה אחריות שיש למערכת ואי אפשר לזרוק את האחריות עליה ולהגיד: מערכת החינוך רקובה. אם החברה רקובה, המערכת תהיה רקובה והפוך. כדי לשנות את שניהם, כולנו צריכים לקחת אחריות. נגיד שאני הולכת עם ילד ברחוב ולפנינו הולך איש שעושה תנועות עם הידיים ומדבר עם עצמו. אם הדבר הראשון שאני עושה זה לתת לילד יד ולזוז איתו הצידה, אני אולי לא אומרת לו שום דבר במלים, אבל המסר שאני מעבירה לילד ברור: שהאיש לא בסדר, הוא לא כמוני".
היא הייתה ילדה עצובה. "חשבתי שאסור לי לדבר, כי בטח אין לי דברים חכמים להגיד. חשבתי שאם אני ילדה מקולקלת, לפחות אהיה חמודה. חייכתי מבחוץ, אבל בפנים הייתה סערה גדולה". והיו גם רגעי שמחה, כמו למשל הרגעים שניפקה לה ההצטרפות לסטודיו למשחק "בוסתן" בנתניה, בנעוריה. בסוף כיתה ט' עלתה על הבמה מול ילדי הקיבוץ. מישהו בקהל ציין בהפתעה שהיא מוכשרת. "ראו אותי סופסוף".
ולמרות שהיא גדלה בבית חילוני בקיבוץ של התק"ם, תמיד היה לה אלוהים. "תמיד היה לי חיבור רוחני. מגיל מאוד צעיר הייתי זקוקה לזה מאוד, להרגיש שיש מישהו שמסתכל עליי מלמעלה ורואה אותי. ביום הנורא ההוא בכיתה ט' הבנתי שכל מה שקורה לנו הוא שיעור שבא להכין אותנו למשהו אחר, ושכל דבר שקורה לנו, אנחנו יכולים להתמודד איתו".
תמיד?
"היו תקופות שהרגשתי שהגעתי לגבול העליון של היכולת שלי להתמודד עם הדברים. הרי איך אנחנו מגדירים ילד בחברה שלנו כמוצלח? על פי ההצלחה הלימודית שלו. כשלילד אין הצלחות לימודיות, הוא לומד מגיל מאוד צעיר להסתכל על עצמו בצורה מונמכת. גם אם הוא לא בא ואומר את זה למבוגרים שסביבו, יש לו הרבה שיחות בראש עם עצמו, והדימוי העצמי שלו נפגע מגיל צעיר. כשאת נפגעת כך, את בכלל לא מגיעה למקום שבו את מכירה את עצמך ויודעת מי את. הסתכלתי במראה ומה שראיתי זו ילדה מקולקלת. בלילה, כשהייתי מדברת עם אלוהים, הייתי רוב הזמן שואלת אותו שאלות: 'למה נתת לי מוח מקולקל? למה לא נתת לי משקפים או רגל קצרה יותר, או דברים שרואים בעין? למה נתת לי לקות שקופה שלא רואים אותה?'".
לקות במובן המילולי פירושה "דפקט". כבר כאן מתחילה הבעיה.
"אני מסכימה איתך. לפני מאה שנה מישהו החליט שכולם ילמדו אותו דבר ואת כולם ימדדו באותה דרך. זה כמו שאני אגיד לך שכל הילדים יכולים לרוץ על אספלט. אולי זה נכון לגבי רובם, אבל יש קבוצה של ילדים שרצים הרבה יותר מהר על חול. המערכת בנויה בצורה מסוימת. אנחנו מנסים להכניס אותם לתוך קופסה ולתקן אותם. הרי כך קוראים לזה. 'הוראה מתקנת'. אני הייתי תלמידת הוראה מתקנת ששאלה מה בי לא בסדר שצריך לתקן אותי. ככל שאתה מנסה לתקן ילד יותר ואת הקושי שלו במקום לתת לו מענה לקושי, כך אתה מרחיק אותו מהכישרון ומהיכולות הגבוהות שלו. אני טוענת שבכל ילד יש גרעין פנימי שיש בו את הכישרון, היכולת והטוב שלו. ישנם ילדים שהגרעין שלהם מכוסה בניילון. המערכת, ולפעמים גם ההורים, לא רואים מי הילד שלהם ולא באמת מבינים מה קיים בו. היכולת והכישרון נמצאים. השאלה מה אנחנו עושים כדי להגיע אליהם. האם מגיעים אל הילד דרך החוזקה שלו או ממשיכים לעסוק במה שיש על פני השטח, שזו הלקות וההפרעה?
"לפני כמה שנים הגעתי למסקנה שלקות למידה והפרעת קשב הן תופעת לוואי של יכולת גבוהה נסתרת. זה אומר שהן יושבות על היכולת הגבוהה. החברה מנסה לתקן את זה, ולא מבינה שכשהיא מנסה ליישר קו היא מפסידה את הבנאדם. מי שיזכה הרי מהיכולת הגבוהה הזו זה האדם עצמו, אבל כמובן גם החברה. אנחנו יכולים עד מחרתיים להגיד: 'כל הילדים חייבים ללמוד חמש יחידות מתמטיקה' ולהפסיד אנשים שיכולים להיות יוצרים, ממציאים, מנהיגים, כי אנחנו רוצים שכולם יהיו אותו דבר. אנחנו יכולים גם לחשוב יותר לעומק ולהגיד: מה צריכה מעצמת סטארטאפ? האם רק מהנדסים או שהיא צריכה גם אנשי אמנות, נגרים, גבנים?".
אמרת חמש יחידות מתמטיקה, אמרת הכול.
"אין לי בעיה לעודד ילדים לחמש יחידות מתמטיקה או לשאוף גבוה יותר ויותר, גבוה ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים. איך שלימדנו פעם לא עובד היום. יותר מזה: איך שלימדנו פעם לא עבד גם פעם. הידע נמצא בכל מקום ותפקידו של איש החינוך השתנה. בתוך העולם המטורף הזה והגירויים הענקיים האלה, אנחנו צריכים ללמד את הילדים לשאול שאלות ולחקור, דרך כל מיני מדיומים, אמנויות, חקירה בשטח. יש המון דרכים ובכל זאת אנחנו בוחרים בדרך מסוימת. נכון שיש הרבה בתי ספר שמפתחים תוכניות מיוחדות, אך נראה לי שהגיע הזמן שגם למעלה, במשרד החינוך, יעשו חושבים. אגב, יש אנשים באקדמיה שלא מסכימים איתי וזה בסדר".
עם הכבודה הזו היא מתהלכת בעולם. החלום שלה כילדה, להיות מורה בחינוך המיוחד, התגשם, אך הוא לא התגשם מעצמו. היא עשתה הכול כדי להגשים אותו, וזה לא היה קל. בסרט בת המצווה שלה, מתועדים האורחים כשהם מברכים אותה במילים: "אנחנו מקווים שיום אחד, כמו שאת חולמת, תהיי מורה לחינוך מיוחד". "מה שמדהים זה שככל שעליתי כיתה ויותר אנשי חינוך אמרו לי לא, הרצון שלי להיות מורה רק התגבר. לא בחרתי בחינוך. באיזשהו מקום הוא בחר בי. פעם היו מטביעים על פרות חותמת ואני מרגישה שהמערכת הטביעה על הלב שלי חותמת. לא תמיד היא הייתה חיובית, אבל היא נמצאת. זה המקום של הילדה שישבה בכיתה ופגשה במורה שאמרה לה שהיא קשה מדי בשבילה ושהיא לא יכלה לעזור לה. התעקשתי לחזור לחינוך הרגיל בכיתה ז'. שנה אחר כך ישבתי מול המורה הזו ולא הבנתי איך יכול להיות שאני כל כך להוטה ורוצה, והמורה שלי לא רוצה ללמד אותי. איך היא מוותרת עליי? בהמלצתה, 50 אחוז מהזמן הייתי במרכז הלמידה שזה מקום מדהים, אבל רציתי הרי להיות עם כולם. נפגעתי שמוותרים עליי. אמרתי: 'עד סוף השנה אשב בשורה הראשונה עם הפרצוף הבוהה שלי ואראה לה שהתפקיד שלה זה ללמד אותי. למערכת היה מאוד קל אם הייתי אומרת: 'אני מוותרת'. באיזשהו מקום עשיתי למערכת חיים קשים. אמרתי: 'אתם אומרים שאני לא יכולה? אני אומרת שאני כן יכולה. אתם אומרים לי לא? אני אראה לכם שכן'. אני באמת מאמינה בזה".
מאיפה גייסת את כוחות הנפש לא לוותר על עצמך?
"לא הכול ורוד. היו רגעים שרציתי למות".
לכסות את הבטון
בשנת הסטאז' הראשונה שלה כמורה בבית ספר בדרום, הגיעה לבית הספר בו הוצבה וחיפשה את כיתה י'9 שהייתה כיתה לתלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב. מה שהיא מצאה היה מסדרון צדי הדחוק בשוליו של מסדרון צדדי, שחדר היועצת מוביל אליו. הכיתה הייתה חשוכה. "את האור אפשר להדליק רק כשהיועצת בחדר שלה", הסבירו לה התלמידים היישובים בכיתה. "מה אנחנו אומרים להם בעצם? 'אתם כאב ראש, בהצלחה'".
את התחושה הזו היא מכירה היטב. הרי שום דבר לא בא לה בקלות. בצבא, אחרי שנה שלמה בשנת שירות, רצתה לשרת כמש"קית ת"ש. "הצבא בשפה יפה אמר לי: 'תגידי תודה שמגייסים אותך. יש לך קב"א נמוכה'. גייסו אותי להיות רכזת כוח אדם, שזה מספרים ואותיות. ישבתי בבה"ד 11 מול מבחן, בכיתי דמעות של עצב", היא משחזרת. בסוף היה מי שהבין שהיא מוכשרת, והמציא לה תפקיד: משק"ית קורסים בבסיס שריון, תפקיד שנתפר בדיוק למידותיה. אחרי השחרור למדה למבחן הפסיכומטרי. הציון שהוציאה היה נמוך מאוד. בפעם השנייה, הייתה קפיצה בציון. משם המשיכה לסמינר הקיבוצים ("חיפשתי מוסד אקדמי שיש בו מרכז תמיכה לסטודנטים על ליקויי למידה"). אחרי שלוש שנות מגורים בתל אביב ושנה נוספת במזכרת בתיה, היא חזרה למשמר השרון ומזה שלוש שנים היא מלמדת בבית ספר שפרירים א' לחינוך מיוחד בעמק חפר, מתרוצצת בין הרצאות ומנהלת סטודיו מצליח לתיאטרון. על אף ולמרות הכול, סיימה בגרות מלאה ותואר ראשון. "נקרעתי", היא אומרת. "האם היה שווה את זה? בכנות? לא יודעת. אני רוצה שהילדים יאהבו את עצמם, שיהיו במקום שבו הרגליים שלהם בטוחות, על הקרקע. זה חשוב כי יש הרבה רוחות בחוץ שמזיזות אותנו. כשהשורשים שלך עמוק באדמה, הרוחות יכולות להזיז אותך, אבל לא ישברו אותך".
בשנת השירות לפני הצבא, במוסד החינוכי גאון הירדן בנווה איתן, של בני נוער עם אוטיזם, פגשה את צביקי, נער בן 15, "הוא תִּקשר איתי בדרך שלו ולי היה ברור שצביקי מבין, מרגיש ויודע. הלב שלי היה מלא בצלקות", אומרת מילר. דווקא לו הייתה את היכולת לתת לה את מה שאחרים לא הצליחו. הוא לימד אותה להתבונן בעצמה, דרך השקט שלו. לא שינה לו אם יש לה שגיאות כתיב או בעיה לחבר מספרים. עבורו, היא הייתה משמעותית. יום אחד, לקראת פסח, גייס את כל כוחותיו, נעצר במקום, התנודד מצד לצד, ואז זה יצא. במאמץ גדול, אבל יצא: "אני אוהב אותך". "לא האמנתי. שם הבנתי שאם הוא עבד כל כך קשה כדי לומר לי את זה, מי אני שלא אוהב את עצמי. החברה הישראלית שמה את האנשים המיוחדים האלה בשוליים. מדי פעם היא תורמת להם, אבל ביומיום היא לא רוצה לראות אותם. מה זה האחר? זו הרי פיקציה. כל אחד מאיתנו הוא אחר. מישהי מהתנחלות שבאה ללמוד בסמינר הקיבוצים היא האחר, אבל בהתנחלות היא אחת בקבוצת השווים שלה. אם מוציאים חלק מהפאזל, כל חלק שהוא, התמונה של החברה שלנו לא שלמה".
מילר יודעת היטב עד כמה החברה יודעת להיות חסרת חמלה כלפי מי ששונה. בגיל 11, על חתיכת בטון שעל אם הדרך, חרטו ילדים בקיבוץ את שמה עם גידופים. את המילים הקשות היא גילתה וכיסתה, כדי שהוריה לא יראו. ההחלטה שלה הייתה ברורה: לא לשתף אותם, כדי שלא לצערם. שנות הילדות וההתבגרות שלה היו שנים של בדידות, של חרם מתמשך, של הצקות בלתי פוסקות ושמות גנאי. ואז, בחופש הגדול שבין כיתה ה' לכיתה ו', עצמה עיניים ואמרה לעצמה שהבטון הזה, דווקא הוא, עם המילים הקשות, יהפוך לאבן הקסמים שלה. כשהיא תעבור לידו, תקבל ממנו כוחות. "עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי שאני דרקון קטן. בכל פעם שהילדים יכניסו לי חרב ללב, אהפוך לדרקון גדול יותר. בכל פעם שיפגעו בי אהפוך לחזקה יותר מהפעם הקודמת".
והיום?
"והיום אני מבינה שהכוח נמצא בתוכי. אני לא צריכה משהו חיצוני כדי להפוך לחזקה. אני עכשיו בתהליך של לכסות את הבטון ולהיפרד ממנו".
הכעס שצברה, אחרי טיפול רגשי ממושך ואירוע בריאותי, פורק מכליו. לדרקון אמרה שלום יפה ושילחה אותו לדרכו. "היום אני מורה לא רק של הילדים שמציקים להם, אלא גם של הילדים שמציקים. אני מוכרחה לשים את הילדה שהציקו לה בצד. אני מורה של כל ילד שישלחו אליי לכיתה. כל אחד מהם הוא שלי ואני אוהבת אותו אהבה מלאה. אני באה בצניעות ואומרת: אין אמת אחת. תקרת הזכוכית זו פיקציה שמישהו שם לנו מעל הראש או שאנחנו שמנו לעצמנו. וכשאין תקרה – אין מעצורים. התפקיד שלנו ללמד את הילד מה שייך לו ומה לא. מה סתם תוויות ומה הוא באמת. הילדה שהייתי תמיד תחיה בתוכי ותהיה חלק ממני, אבל הגיעה העת להמשיך בחיים, לסלוח ולהשאיר את הכעס בצד. להבין שמה שקרה – קרה. זה שאני עומדת על במות ופוגשת תלמידים לא תמיד קל לי, אבל נותן משמעות לכל מה שעברתי. באחת ההרצאות שלי ניגשה אלי פסיכולוגית בת 70 בערך ואמרה לי: 'אני חושבת שאת ילדה מחוננת'. נורא התרגשתי. זו פעם ראשונה שמישהו אמר לי את זה, ועוד פסיכולוגית. הילדה הפנימית שבי, שהייתה בטוחה שהיא כלום, שהיא שקופה, התרגשה יחד איתי. מה שהייתי הכי רוצה זה שתהיה לי מכונת זמן לשלוש דקות, ובשלוש הדקות האלה אביא את הילדה שהייתי לעכשיו. להגיד לה תודה שהיא לא ויתרה, ולהראות לה שיום אחד הכול יהיה בסדר ואנשים ירצו לשמוע את מה שיש לה מה להגיד".