להקפיא את הזמן

אני מתבוננת בעיני התכלת-סגול המחייכות. היא מבקשת להכיר את תעודת הזהות ההורמונלית שלה והנה, הבדיקות מבשרות בשורת איוב. היא רווקה בת 35 בלבד, אך בחלוף השנים, אבדה חיוניותה של השחלה. מסתבר שהרכבת חלפה והשאירה אותה על אם הדרך, מצפה, ללא הועיל.

השחלה מכילה את תאי הרבייה של האישה, הלוא הם הביציות. לעוברה שנמצאת ברחם בשבוע ה-20 להיריון יש כשלוש מיליון ביציות בשחלות, ועד שעת הלידה יורד המספר למיליון. בגיל ההתבגרות נשארות לנערה כ-300 אלף מתוכן, ואילו בשנות הפריון המספר יורד לכמה אלפים. מלאי הביציות מתרוקן לחלוטין כשהאישה מגיעה לגיל המעבר (סביב גיל 50). כבר בגיל 35 יש ירידה דרסטית בכמות ובאיכות של הביציות אצל רוב הנשים.

אם כך, גיל הפריון האופטימלי אצל רוב הנשים נע בין 20 ל-35. ואכן, כך הטביע ריבונו של עולם בעולמו בבריאת האישה, ששנות הפריון מתרחשות בגיל צעיר, בגילים המותאמים לחיוניות גופנית ונפשית.

כשפונה אליי אישה שחצתה את גיל 40, אני פוגשת בשחלות רדומות. האם אכן זו "שינה" בעלמא? או שמא מדובר בשעת הדמדומים של שחלה שהגיעה לתכליתה? בעצם, אני עומדת לבשר לה בשורת מוות, מצב של אל-חזור. העומס הרגשי בבשורה כזו הוא בלתי נתפס, הן למטופלת והן לרופאה המטפלת. ופה האישה שואלת - ואולי יכולנו למנוע את הגסיסה?

לשמור על פתיל האמהות 

אני עמלה זה שנים על הרחבת הידע הציבורי בנושא השעון הביולוגי והשעה שדוחקת. עם כל הקושי שבחשיפת הנושא והכאב המתלווה לכך, העלאת האופציה של הקפאת ביציות היא כהושטת עוגן הצלה לחלק הולך וגדל של בנות רווקות בגילים 35-30. כן, זו חובתי, בבחינת "לא תעמוד על דם רעיך". יש לי ידע, ואין לי זכות למנוע את הידע החשוב הזה מנשים. השתיקה הרועמת של גורמי רפואה, שמחובתם להתריע ולסייע בעצירת הרכבת הדוהרת של סל הביציות, דורשת תיקון.

אני חשה את פעימות הלב של הרווקות המקסימות לאלפיהן [!] שאני זוכה לפגוש, ומבקשת לפתוח להן צוהר לאופטימיות, לרוגע, לביטחון באימהוּת הממתינה לנסיך הראוי לה. לכן, אין לי זכות לשתוק. גם אם השיחה על הנושא הרגיש הזה, הנגיעה בבטן הרכה, מפתיעה לעתים, מערבבת, מטלטלת במבט ראשון, תזדחלנה התובנות לאטן ותתבענה את מקומן. אני רוצה לראות נשים שמחות. עייפתי מבשורות עצובות על שחלות שהגיעו לסוף דרכן. כגינקולוגית, באתי לבשר את בשורת החיים. וכך, עם דמעות בעיניים, אני מביטה אל-על ויוצאת איתה למסע של גאולה.

"ד"ר חנה, אין מצב". עיניה בורקות, והיא מנגבת חיש דמעה תועה זולגת. "העלות גבוהה". ובכן, ילדים עולים כסף – והרבה. אנחנו דואגים לכל מחסורם, מחוט ועד שרוך נעל, ושמחים בכך. אז הנה את פוסעת במסלול ההורות שיוביל בעזרתו יתברך לעוד המון הוצאות ברוכות בעתיד.

"האם לשתף את ההורים?". "למה לא?". "אולי זה יכאיב להם". ההפך הוא הנכון – אם תסבירי שאת עושה את ההשתדלות הראויה כדי שהם ירוו נחת מנכדים מתוקים, הם בוודאי יעמדו לצדך, ואולי אף תמצאי בהם עוגן כלכלי. והרי מתנות לנכדים ירעיפו גם ירעיפו. אז הנה, הזדמנות לדאוג לכך שיהיו נכדים.

אמנם לא דימית בלבך שכך ייראה המסלול לאימהוּת המיוחלת. ואני אומרת: התחברי להזדמנות שעומדת לפתחך. אל תתני לה לדלג עלייך. זאת לא הרמת ידיים, זאת לקיחת אחריות. וכשתגיעי למנוחה ולנחלה, ותמצאי את בחיר לבך, וידייך מלאות, חובקות חיים, תברכי על הזכות שניתנה לך לעצור את השעון הדוהר, לשמור על פתיל אימהותך.