הכל התחיל באחה"צ אחד של יום שישי אביבי בזמן ארוחה בבית הוריי. התחשק לי משהו מתוק, אני לא כל כך בן אדם של מתוקים, אבל העובדה שההורים שלי הפכו לאחרונה לסבא וסבתא גאים, הפכה את הבית לזה מהסיפור של "עמי ותמי". כל ארון שלא תפתח יגלה לך שלל ממתקים שלא היו שם כשאתה היית קטן.
באותו אחה"צ התחשק לי משהו מתוק, משהו עם שוקולד ומשהו שאני אוכל לשחק איתו אח"כ וככה לקחתי לי את הקינדר הראשון. מייד אחריו הגיעו גם השני, השלישי ובלי ששמתי לב גם העשרת אלפים.
בפעם הראשונה נגסתי בביצת השוקולד והיא הייתה קצת רכה ומיד התמוססה לי בפה. את הביצה הצהובה שהכילה צעצוע הנחתי על השולחן. אני הרי כבר לא ילד חשבתי לעצמי. זה היה כל כך טעים שמיד אכלתי גם את השוקולד השני והשלישי בחבילה. כשסיימתי אותם הרגשתי שמשהו חסר. הסוכר בשוקולד עורר אותי והתחלתי לזוז בכורסא. על השולחן היו מונחות, צמודות אחת לשניה, שלוש ביצי קינדר צהובות. החלטתי לפתוח אותם. למה שאני לא ארכיב את הצעצועים לאחייניות שלי, שיקרתי לעצמי.
בביצה הראשונה הסתתר מבחן הנדסי מרתק של כלכלב עם גלגלים שכאשר מסיעים אותו הוא מנופף עם היד. בביצה השנייה היה היפופוטם על מגלשי סקי שהיה חלק ממשפחה שאמורים לאסוף את כולה ובשלישי היה כדורגלן שמשחק בכדור בעזרת מגנט. זה היה מאוד משעשע. חזרתי לארון הממתקים וירדתי על שלוש ביצים. הפעם אכלתי אחת ונתתי לאחייניות שלי את השתיים האחרות. את הצעצועים שמרתי לעצמי. הפעם זה היה מטוס. עוד היפופוטם וסנופי בבגדי שרלוק הולמס. גנבתי להורים שלי עוד שתי שלישיות וברחתי הביתה. שם הצבתי את הצעצועים מעל המקרר. עוד באותו ערב כבר סיימתי את שתי השלישיות. קניתי עוד ארבע שלישיות וסיימתי גם אותם. שני קילו אחרי ומשפחת פילים שלמה כבר נרשמתי לאתר של קינדר וקניתי את כל המתקן של הקינדר מהסופר מתחת לבית.
אהבתי למשש את כיסוי המתכת. לשקשק את הביצה ליד האוזן ולנסות לנחש מה הצעצוע. לקלף את הנייר לאט לאט. לנתק את שני חלקי ביצת השוקולד ולהוציא את הצעצוע. לפעמים הייתי משתמש בשוקולד בתור שעון עצר להרכיב את הצעצוע. הייתי מוצץ את השוקולד ובאותו זמן מרכיב את הצעצוע. אם השוקולד היה נעלם לפני שהספקתי להרכיב. הייתי מפסיד ומפצה את עצמי בעוד ביצה. אם הייתי מנצח הייתי מזכה את עצמי באחת. מודה, משחק לא משהו.
לאחר חודשיים אזל לי רוב הכסף. וחוץ מזה שהאישה לא הייתה מרוצה מזה שהמקרר הכיל רק ביצי קינדר ובירות, ניסיתי לשכנע אותה להכין מהן חביתות, אבל היא לא זרמה. היא ניסתה לשכנע אותי להרכיב רהיטים של איקאה במקום, אבל אלא אם היא לא הייתה עוטפת אותם בשוקולד וחלב, זה לא היה מעניין אותי.
כשהסטוק שלי התרוקן וכמו גם הכיס, קפצתי לדילרית הכי גדולה של הביצים, זאת שהכניסה אותי לברוך הזה בעצמה - אמא שלי. הגעתי רועד כמו דודו טופז מתחת לחופה, בגלל מחסור בסוכר. פתחתי את כל הארונות ושום ביצה לא הייתה שם. שאלתי את אימי בעצבנות היכן הביצים והיא אמרה לי שהיא החביאה אותם ממני ושאני לא יכול להמשיך לגנוב אותן לילדות. אמרתי לה שתפסיק לבלבל לי את הביצים (מקינדר) ותגיד לי איפה הם. הילדות גם ככה מקבלות כל הזמן שוקולד וצעצועים וחוץ מזה שזה מזיק להם לשיניים. בכלל שילכו לעבוד כמוני ויביאו כסף בשביל לקנות את הביצים הקטנות והיפות שלי. אמא שלי סגרה לי את הדלת בפנים וביקשה שלא אחזור עד שאגמל.
המשקל שלי המשיך לעלות וכבר התחיל לשעמעם לי מכל משפחת הסנופי, הדובים, ההיפופוטמים והחיפושיות וחוץ מזה שהם התחילו לשים הרבה פאזלים קטנים וטיפשיים בפנים. לאט לאט הפסקתי להתעניין. לאחר הגמילה נסעתי לארוחת צהריים אצל ההורים שלי. התנצלתי בפני אמא שלי והאחייניות שלי ואפילו קניתי להן שלישייה. הן שמחו ופתחו את האריזה. אחת מהן הציעה לי ביס מהשוקולד לאות תודה. חייכתי אליה, נתתי לה נשיקה, לקחתי ביס. הדפתי אותה. גנבתי את כל הביצים מהידיים הקטנות שלהן ורצתי לפתוח אותם בבית שלי. פאזל של סנופי זה דווקא נחמד.
