חתום בנשיקה

כבר בפגישות הראשונות נכתב ללא מילים החוזה הזוגי, ואף נחתם. זהו חוזה שלא דובר בו כלל, שלא נבדק ושלא הושקעה בו מחשבה הגיונית. דרכו מוצא כל אחד מאיתנו, באופן לא מודע, את הדרך להשלים את עצמו, למצוא דמות אשר תאפשר לו להרגיש אהוב וחשוב כמו שהיה בבית הוריו. החוזה כולל את התפקידים במשפחה ואת הסדר שבו יתנהלו הדברים מעתה ואילך: מי אחראי על החשבונות, על סידורים, על הטיפול בהורים המבוגרים, על חינוך הילדים, על יצירת האווירה.

אבל החיים הם דינאמיים, והנה נולדו ילדים; המשכנתא כבדה, ההורים מזדקנים, הקריירה תובענית ומשגשגת או מאכזבת וקורסת, הילדים מתבגרים ולכל זה יש השלכות על החוזה הזוגי. לפתע מוצאים בני הזוג שהם משלמים מחיר יקר על השמירה של דפוסי התנהגותם והתנהגות בני זוגם: האישה הכל-יכולה מוצאת עצמה עייפה ושחוקה בעת שבן זוגה רגוע וממתין להיות מנוהל על ידה.

וישנם הילדים. הם רואים הכל, שומעים הכל, מפרשים את המצב בעיניהם הילדותיות ומסיקים מסקנות. וכך קורה שהרצון לשמור על המסגרת המשפחתית גורם לנו לנסות לשנות את מרקם היחסים עם בן הזוג.
השינוי יחול בעת שהחוזה בין בני הזוג ישתנה ויהפוך לשוויוני. הכוונה היא לשוויון בערך: אנחנו שווים מעצם היותנו בני אדם. "שוויון בנישואים פירושו להתחשב ברצונות, בצרכים, בכישורים, ביכולות, באהבות ובשנאות של כל אחד מבני הזוג כאשר צריך להחליט מי ימלא תפקיד מסוים" – אמר הפסיכולוג פרופ' רודולף דרייקורס. פירוש הדבר הוא לגלות גמישות בחיים הזוגיים.

יש לקחת בחשבון את החשק, הרצון והעייפות של כל אחד מבני הזוג, את הצרכים המשתנים והמידיים, את הנתונים הנסיבתיים והאישיים - ולבחון האם הם יכולים לראות עצמם כשווים בלי סטריאוטיפיים, בלי חשבונות, בלי ציפיות לא הגיוניות בנוסח - "הוא צריך להבין מה אני רוצה גם בלי שאגיד לו!".
יש צורך בשיתוף פעולה של ממש, שכן משימות החיים הנדרשות בחיי המשפחה מבוססות על הידיעה שניתן לסמוך על בן הזוג, שקיים יחס של כבוד הדדי ושבני הזוג אינם בודדים בהתמודדות בחיי היום יום. בהעדר תחרות, עם קבלת השוויון כנתון, יש שותפות.