וואי, כמה שנאה יש בנישואים. כל דבר קטן מעורר אצלי שנאה עזה ועמוקה לטל: למה הוא הדליק דווקא את האור הכי חזק במסדרון מול החדר של הבנים, זה יעיר אותם. למה הוא היה חייב להיכנס להתקלח דווקא בשעה שבע וחצי בערב, בדיוק כשצריך לקלח ולהשכיב שלושה ילדים. למה הוא אמר שהוא יגיע בחמש והוא הגיע בשש. למה הנעליים המזדיינות שלו חוסמות לי את הדרך, למה הוא לא מבדיל בין סמרטוט למגבת מטבח, למה הוא לא מכבה את המזגן כשהוא יוצא מהחדר, למה יש לו מילואים אלפיים יום בשנה.
אני שונאת כשהוא יוצא לרוץ ושונאת כשהוא עובד בגינה ושונאת כשהוא בונה דברים בחוץ. "בעצם את שונאת כל דבר שאני אוהב", הוא אומר לי. "וגם אי אפשר אף פעם לנצח איתך. את תמיד תגידי 'מי מרתך כשצריך לשים מדיח? מי שם מדיח כשצריך להוריד מהשולחן? מי מוריד מהשולחן כשצריך לקלח? מי מקלח כשצריך להשכיב?'".
מזל שלא רק הזוגיות שלי מורעלת משנאה. חברה שלי מתקשרת, ושואלת מה לעשות שהיא לא מסוגלת להיות עם בעלה באותו החדר.
"ממממ, תנסי להיזכר באובייקטיביות בתכונות הטובות שלו?" אני מנסה לעזור.
"אני לא מצליחה", היא עונה בעצבים, "פעם התמימות שלו הקסימה אותי, היום הוא נראה לי אינפנטיל. את יודעת מה אני עושה כשאני ממש שונאת אותו? אני מדמיינת מה יקרה אם הוא ימות פתאם, ואז אני מיד נהיית נורא עצובה ומוצפת באהבה אליו".
ופתאם זה הכה בי: אני לא צריכה להיזכר בתכונות הטובות של טל או לדמיין שהוא מת כדי להרגיש כלפיו אהבה שוב, מתחת לבטן המלאה שיש לי עליו אני אוהבת אותו כל הזמן.
אני, קיפוד דוקר ועוקצני
אני יודעת איך זה מרגיש כשלא אוהבים. הרגשתי ככה מלא פעמים בחיים שלי עם בני זוג, אף פעם לא עם טל. זה נורא להיות תקועה עם מישהו שאת לא אוהבת. ופתאם כשחשבתי על זה, כל הטינה שחשתי כלפיו נראתה לי מטופשת: הרי אני מתה עליו, אני תמיד רוצה להיות לידו, הוא מצחיק אותי עשרים פעם ביום והרבה פעמים נראה לי שהדבר המצחיק שהוא אמר נועד להצחיק רק אותי, ולא היה מצחיק ככה אף אחד אחר. אני סומכת עליו לגמרי, אני חושבת שהוא אבא מעולה ושהוא ממש יפה, אני מאמינה לכל מילה שיוצאת לו מהפה ותכל'ס אני די גרופית שלו. אז אני מדברת אליו מגעיל ומטנפת עליו מאחורי הגב, במשרד כולם בטוחים שאני הולכת להתגרש, אבל האמת היא שאני אף פעם לא מסתכלת עליו וחושבת לעצמי מה מצאתי באיש הזה או כמה אני לא מרגישה אליו כלום.
"ישבתי היום עם החבר'ה", טל סיפר לי ערב אחד כשחזרתי מהעבודה, "ודיברנו כזה ברוח טובה על כמה כל אחד אוהב את בן הזוג שלו. ערן אמר שהוא אוהב את מיכל 10 מתוך 10, בדיוק כמו שאהב אותה כשהם התחתנו, ומיכל אמרה שהיא אהבה אותו 11 ועכשיו היא אוהבת שמונה".
"ומה אתה אמרת?" שאלתי מבודחת.
"אני אמרתי שאת ואני תמיד אהבנו שמונה, אהבנו שמונה כשהתחתנו ואנחנו עדיין אוהבים שמונה".
"הבעיה של ערן ומיכל היא שהם התחתנו מאוהבים. זו טעות", אמרתי. "אנחנו התחתנו מפוקחים".
זו לא התאהבות, האהבה שלי יציבה, היא נשארת קבועה כל הזמן. אבל בהרבה מהזמן הטינה מבעבעת מעליה, ויכול להיות שזה כל מה שהעולם החיצוני, כולל טל, רואה ושומע.
"את יודעת, אח שלי שאל אם הכל בסדר איתנו", הוא אמר לי איזה יום, "אנחנו מדברים נורא מגעיל אחד לשניה וזה מבהיל אנשים".
"די נו, כולם מכירים אותנו, הם יודעים שככה אנחנו מדברים ושזה לא אומר שום דבר על היחסים שלנו", אמרתי.
"אני אומר לך שהוא שאל. הוא התעניין אם אין בינינו בכלל רוך".
"בטח שיש בינינו רוך", אמרתי.
"זה מה שאמרתי לו, שמה שרואים מבחוץ זה לא מה שיש בפנים", טל סיכם ואני שמחתי שהוא יודע את זה; אבל אחר כך, כשחשבתי על זה לבד, הייתי חייבת להודות שביני ובין טל יש רוך אבל רק מכיוון אחד. הוא יכול להיות רך אליי, אני תמיד עוינת. אני קיפוד עוקצני ודוקר, אני לא מרשה להתקרב ואני תמיד נראית שונאת וכועסת. קלטתי פתאם שגם כשהוא בכלל לא שנוא, יש מצב שטל מרגיש שנוא, ובצדק.
יש לי רגעים שהאהבה אליו ממש גואה ורוצה לקפוץ מהחזה ולצעוק, אבל היא נתקעת. הלכתי עם אבא שלי לערב שירי אהבה של משוררים, זה היה מופע מרגש ומלא השראה. חזרתי הביתה עם לב גדוש וכוונה מלאה לשתף את טל בהתרגשות שלי, להגיד לו כמה הוא אדם מדהים ומשמעותי בחיים שלי. נכנסתי הביתה בתנופה ולא מצאתי אותו, הוא היה בשירותים עם דלת סגורה.
"איך היה?" הוא שאל כשיצא, תופס אותי נאבקת בפלח גדול מדי של תפוז שניסיתי להכניס בבת אחת לפה.
"היה מדהים, ממש התרגשתי", ניסיתי להגיד בפה מלא בלי שיותר מדי מיץ יטפטף עליי. רציתי להוסיף עוד משהו, להגיד את מה שתכננתי, אבל כלום לא יצא.
"יופי ממי", הוא אמר ופנה לחדר השינה, "אז לילה טוב".
"לילה טוב", אמרתי.
חמש שפות של אהבה
ערב אחד המשלוח מהסופר הגיע כשלא הייתי בבית. כשחזרתי הביתה ופתחתי את המקרר, ראיתי שטל לקח את כל הירקות הישנים שנשארו לפני שהמשלוח הגיע עם החדשים, ובמקום לזרוק הוא הניח אותם בקערת פלסטיק גדולה. סגרתי את המקרר וניגשתי אליו. "סיפרתי לך פעם על חמש השפות של האהבה?" שאלתי אותו. "זה ספר שמסביר שכל אחד בעצם רוצה או צריך שיאהבו אותו באופן אחר. יש כאלה שכדי להרגיש אהובים צריכים שיגידו להם את זה במילים, יש כאלה שצריכים לקבל חיבה פיזית, יש כאלה שאוהבים לקבל מתנות... כזה".
"נו?" הוא לא הבין מה אני רוצה.
"אז ראיתי שלא זרקת לפח את העגבניות הרכות כמו שאתה אוהב לעשות, כי אתה יודע שאני לא זורקת אלא משתמשת בהן לבישול. זאת אהבה בעיניי, ככה אני מרגישה אהובה".
"את יודעת, אנחנו צריכים להפסיק עם הקטע הזה של השנאה", הוא אמר פתאם, "להתחיל להתנהג ולדבר יפה אחד אל השנייה".
"אני צריכה להיות יותר נחמדה", הסכמתי והבנתי את מה שהוא לא אמר, שבעצם הדרך שלו להרגיש אהוב היא לא לקבל כל הזמן קוצים בפרצוף, "אני צריכה להיות נחמדה אפילו כשאני שונאת".
"לא", הוא התעקש, "אני רוצה שנתחיל פאזה אחרת, שנפסיק בכלל לשנוא אחד את השני".
"אבל אתה מתבלבל", אמרתי, "לדבר מגעיל זה משהו אחד ולהפסיק לשנוא זה דבר אחר. תמיד צריך לדבר יפה אחד לשני, זה חשוב וזו דוגמא לילדים וזה גם עושה את החיים יותר נעימים. אבל אי אפשר לא להרגיש רגשות שליליים לפעמים, במערכת יחסים תקינה יש רגשות מורכבים, יש לך רגשות מורכבים כלפי ההורים שלך וכלפי הילדים שלך ובטח שכלפי בן הזוג שלך, זה לא שטוח, מרגישים כל מיני דברים ויש תקופות שיש בטן מלאה אחד על השני".
למחרת בבוקר קמתי לעידן חדש. דיברתי בנחמדות, יכול להיות שאפילו אמרתי ממי, וגם ליטפתי לטל את הזרוע כשעברתי לידו. אבל אז ראיתי אותו מחליף חיתול לתינוקת. "אתה זוכר לשים לה שתי טיפות של ויטמין D, כן?" שאלתי.
"לא שם", הוא אמר.
"למה לא? אמרתי לך שצריך לתת לה כל יום", אמרתי בקול מלא שנאה.
"תהיי נחמדה", הוא הזכיר לי.
"אני נחמדה, אבל מה הבעיה לתת לילדה ויטמין?" ניסיתי לדבר בטון נעים, אבל קשה לדבר בטון נעים כשאומרים דברים לא נעימים.
"ומה הבעיה לסגור את המיקרו אחרי שאת משתמשת בו?" הוא החזיר לי.
"יודע מה – אני אתחיל לסגור את המיקרו ואתה תתחיל לתת לה ויטמין בבוקר, דיל?"
"סגור", הוא אמר, "אנחנו נועה וטל החדשים".
חייכתי בלב וחייכתי בפנים, ורציתי להגיד לו איזה כיף איתך, איזה כיף שאתה בעלי, אבל לא אמרתי כלום. לאט לאט.