מאיר וניצה (שמות בדויים) החליטו לקחת את הנכדים לטיול בחו"ל. הם הזמינו טיסה סגרו על מלון, וימים ספורים לפני הנסיעה התקשרה אליהם בתם וביקשה שידחו את הכל בשבוע. מתברר שבאותו השבוע בדיוק יש לה מבחן באוניברסיטה, והיא רוצה לנצל את העובדה שהוריה יהיו בחו"ל עם הילדים כדי לקפוץ לסופשבוע רומנטי עם הבן זוג. מאיר וניצה הסכימו, בטח שהסכימו. גם יואב (שם בדוי), סבא עובד, תמיד מסכים כשבתו מטלפנת אליו ומבקשת שיאסוף את נכדיו מהגן, כי היא נאלצת להישאר בעבודה עד מאוחר. הוא גם לא אומר לה מילה כשהיא חוזרת מהעבודה ומודיעה לו שהוא צריך להישאר עם הילדים גם במהלך המקלחות וארוחת הערב – כי היא פשוט חייבת לצאת קצת להתאוורר.
אומרים שזה הזמן שבו החיים באמת מתחילים: אחרי עשרות שנים של החלפת חיתולים והסעות לחוגים, בקרים טרוטי עיניים ולילות לבנים, משכנתאות כבדות ומשרות מלאות – בגיל 60 פלוס מגיעים לשלב בחיים שבו סוף סוף אפשר להרפות ולנוח קצת. לגוזלים יש חיים, משפחה וגוזלים משלהם, וכעת אפשר למצוא איזה תחביב, לצאת לטיול מסביב לעולם או סתם לנוח בבית עם כוס תה וספר.
אבל לא כל כך מהר. מסתבר שבני ה-60 פלוס של היום נדרשים להמשיך לעבוד במשרה מלאה. תנאי המשרה: סבא וסבתא במשרה מלאה, כולל לא מעט סינג'ורים על בסיס יומי. במקום להוריד הילוך, מתבקשים הסבים בישראל לתרום באופן פעיל ומעשי למאמץ גידול הנכדים. והתרומה הנדרשת, אגב, ממש לא מסתכמת רק בשירותי בייביסיטר או בסיפור לפני השינה.
"זה הפך למובן מאליו שהסבתות והסבים עוזרים לילדים שלהם בטיפול בנכדים", אומרת ד"ר ליאורה בר-טור, פסיכולוגית קלינית מהתכנית ללימודי משפחה במכללה למינהל וחברה במכון "צמתים". "מלטפל בילד כשהוא חולה, דרך בישולים ועד תמיכה כלכלית ישירה בנכדים עצמם, כמו תשלום על החוגים שלהם או טיפולי השיניים. אין ספק שחל שינוי עצום בתפקיד של הסבים והסבתות בדור הזה. הם ציפו שיגיעו לגיל מסוים ויהיה להם חופש – אבל החופש לא הגיע ובמקומו העזרה לילדים הפכה להיות נורמה, ולילדים של היום מובן שכשהם הופכים להורים, ההורים שלהם יהיו שם כדי לסייע. הסבים מחליפים את הדאגה לילדים בדאגה לנכדים, וגם אם הם עדיין עובדים, הם נרתמים לתפקיד. מי שלא עושה את זה נחשב חריג".
"אני מקבלת לא פחות ממה שאני נותנת"
איך שלא מסתכלים על זה, תפקידם המשפחתי של של הסבא ושל הסבתא השתנה לחלוטין בעשורים האחרונים. לא עוד קשישים חביבים הפורשים לחיי זקנה שלווים; הסבים של היום לא רק צעירים ובריאים יותר, אלא גם נדרשים לעוד ועוד הקרבה כשהרף, כך נדמה, ממשיך לעלות.
זה התחיל עם תמיכה כלכלית ניכרת. כתבה שפורסמה ב"כלכליסט" חשפה שהרוב מוחלט של הישראלים (87%) מקבלים סיוע מההורים, גם אחרי שהם הופכים להורים בעצמם. הסבים משלמים על הטיפול במוסך, עוזרים במשכנתא, קונים אוכל ואפילו מעבירים צ'ק מסודר כל חודש, כמו משכורת נוספת, כדי שהילדים יסתדרו. לפי הסקר 66% מההורים מעניקים לילדיהם הבוגרים סיוע כספי קבוע העומד על ממוצע של 2,141 שקל בחודש, 76% מההורים מסייעים בהוצאות גדולות וחד פעמיות וחמישית עוזרים לילדים עם קניות בסופר, הוצאות ביגוד או תשלום על החוגים של הנכדים.
אבל הנתינה כבר מזמן לא מסתכמת רק בפן הכלכלי. הבקשות מתרחבות גם לאיזורים נוספים, בעיקר לטיפול שוטף בנכדים כשההורים מתעכבים בעבודה, עייפים או רוצים לצאת לבלות. כך קורה שיותר ויותר זוגות צעירים נשענים על ההורים גם בשלבים מאוד מתקדמים בחייהם, ומטילים עליהם עוד ועוד משימות. רוב ההורים, חשוב מאוד לציין, מבצעים את המטלות בחפץ לב, גם אם הן תובעניות לפרקים. "אני בפנסיה ואין לי שום בעיה לדחות תכניות בשבילם", אומרת נלי ארגמן (66), גמלאית וסבתא לחמישה מרחובות, "כשאני מתקשרת ושומעת שאחד הנכדים חולה אני מודיעה בעצמי שאני מתייצבת למחרת בבוקר. גם אין לי בעיה להישאר עם הנכדים יומיים-שלושה בבית ואני חושבת שככה סבתא צריכה להיות. אני צריכה לעזור לילדים כדי שלא יצטרכו מטפלת או בייבי סיטר. זה טבעי ומובן מאליו".
וכך, מדי יום רביעי אחר הצהריים נוסעת ארגמן אל שתיים מנכדותיה, המתגוררות בבן שמן. שלוש פעמים בשבוע היא בתנאי קל"ב, ואוספת נכד אחר מרחובות. עכשיו נוספו לחגיגה עוד תאומים, וידיה מלאות מתמיד. "אני נשארת עם הילדים עד שמישהו מההורים חוזר הביתה, בסביבות שש וחצי-שבע", היא מספרת, "חוץ מזה, אני עושה בייביסיטר בכל פעם שהילדים שלי רוצים לצאת קצת. אני עושה את זה תמיד בכיף ומכל הלב והבנות מעריכות את זה מאוד".
גם לאסתי גלעדי (54), גמלאית של משרד החינוך וסבתא לשלושה, היה ברור שלידתו של הנכד שלה תשנה את חייה. "באותה תקופה חייתי עם בן זוגי בהודו, בגלל העסקים שלנו", היא מספרת, "אבל ברגע ששמענו שאנחנו הופכים לסבתא ולסבא, החלטנו לחזור. בן הזוג שלי אמר שאת הילדים שלו הוא לא גידל אז הוא רוצה שתהיה לו הזדמנות להיות עם הנכד – והוא אכן מתייצב בסופי שבוע. לי היה ברור שאני נכנסת למשמרות עם הנכד כדי לעזור לבת. ידעתי שזה התפקיד שלי: אני רוצה שהבנות יצליחו, שיהיה להן נוח – וזו התרומה שלי. פעם-פעמיים בשבוע אני מגיעה מרעות לנכד שלי ביפו, אוספת אותו מהגן ומסתובבת איתו עד הערב. עכשיו הבת השנייה שלי ילדה תאומים אז כרגע אני במשמרת משבע בבוקר עד אחת בצהריים, כדי שהיא תוכל לישון קצת. בהמשך אסע אליה לקרית ביאליק. הבנות התמזל מזלי שיש לי אפשרות לבלות עם הנכדים שלי. זו מתנה. אני מרגישה שאני מקבלת לא פחות ממה שאני נותנת".
גם את הנסיעות לחו"ל מקפידה גלעדי לתאם מראש עם בנותיה, כדי לוודא שהתאריכים נוחים להן. "לפעמים אנחנו גם לוקחים את הנכד איתנו לחו"ל", היא אומרת, "הוא כבר היה איתנו בהודו ונהנה מאוד". ארגמן, מצידה, מנדבת את עצמה לשמור על הנכדים כשבנותיה טסות לחו"ל. "כל שנה אני שומרת על הנכד במשך עשרה ימים כשהבת שלי טסה לחו"ל עם בת הזוג שלה", היא מספרת, "שמרתי גם על הנכדות מהבת השנייה שלי כשהיא הייתה בחו"ל. לא צריך לבקש ממני, אני זו שמציעה".
"המצב החברתי הוא שהילדים עסוקים והמבוגרים פנויים"
איך קרה שכמעט כל זוג צעיר ישראלי כיום כל כך תלוי בסבא ובסבתא? מתי הם הפסיקו להיות צמד המבוגרים החביב הזה – היא סורגת והוא צופה ב"ערב חדש" – והפכו לסנג'רים החדשים של המשפחה? התשובה המיידית היא כמובן עליית תוחלת החיים. "אומרים ש-30 זה ה-20 החדש, אבל באותה מידה 70 הוא ה-50 החדש", מסבירה ד"ר מרים צבעוני, מומחית לטיפול בקשישים ובמשפחותיהם מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. "לא רק תוחלת החיים עלתה, גם איכות החיים השתפרה פלאים. במקביל, גיל הפרישה לא השתנה, אז היום אנשים עם יכולות וכושר מתבקשים לעזוב את שוק העבודה. מה הם יעשו עם הזמן הפנוי והיכולת שלהם? יעזרו לילדים. המצב החברתי הוא שהילדים עסוקים והמבוגרים פנויים – גם מבחינת יכולות וגם מבחינת משאבים, ולכן הפונקציה של הסבים והסבתות משתנה. אנחנו בדיוק בשלב בו התפקידים החדשים מתעצבים, וכולם מחפשים מחדש את התפקיד שלהם בתוך התא המשפחתי".
סיבה נוספת שבעטיה הפכה העזרה של סבתא וסבא לשכיחה כל כך טמונה דווקא בעובדה שישראל היא מדינה קטנה. "זו תופעה חברתית שאופיינית לארץ, והרבה פחות בארצות אחרות בעולם", אומרת בר-טור. "בגלל שאנחנו חיים במדינה שבה המרחקים הגיאוגרפיים לא גדולים, ההורים יכולים לסייע בנוכחותם הפיזית, וגם אם העניין כרוך בנסיעה של שעה או שעתיים זה נראה להם טבעי. גם האינטנסיביות של מערכת היחסים בין הסבתות והסבים להורים הצעירים שונה. במחקר שבדק את תדירות השיחות של הילדים עם ההורים הופתענו לגלות שהמון צעירים מדברים עם ההורים כל יום, אפילו יותר מפעם ביום. אז אין פה רק תובענות ודרישות, אלא יש פה מערכת קרובה, מזינה והדדית של הורים וילדים".
מה, אם בכלל, הסבים והסבתות מקבלים בתמורה?
"הם מרגישים שהם משמעותיים עבור הילדים שלהם – וזה דבר מאוד מתגמל. זה יכול להיות עבורם תיקון אם לא הצליחו להיות הורים טובים או פנויים מספיק עבור הילדים שלהם, או להיות פיצוי עבור מי שלא מקבלים מספיק חום ואהבה מהילדים שלהם, או אפילו מבן או בת הזוג שלהם, או למי שעברו ילדות קשה בעצמם. הקשר עם הנכדים יכול להיות חזרה לילדות, רק ממקום אחר. אני מכירה סבא אחד, שכל פעם אחרי שהילדים והנכדים הולכים הביתה מארוחת שישי הוא נועל את הדלת פעמיים, רקי שלא יחזרו – עד כדי כך הוא ממוטט אחרי ביקור כזה. אבל למרות הכל, הוא לא יוותר על העונג הזה בחיים".
וד"ר צבעוני מוסיפה: "נתינה חשובה לכל אחד, אבל כשפורשים ממעגל העבודה היא אפילו משמעותית יותר כי הפנסיונרים חווים העצמה שאומרת שהם ראויים, שווים. זו עוד גושפנקא לזהות שלהם, לתפישה העצמית שלהם – הם רואים שהם חשובים גם כשהם לא רק מקבלים, אלא נותנים".
ד"ר בועז גבע (66), סב מסונג'ר בכיף לשישה נכדים, מזדהה עם אמירתה של צבעוני. "הטיפול בנכדים תופס זמן חשוב מהחיים שלי", הוא מודה, "כל הזמן שחשבתי שאקדיש לעצמי, אני מקדיש להם. אבל האמת היא שכמו שאני נותן – כך אני מקבל, ואני מאוד נהנה מכל רגע איתם, לא פחות ואף יותר ממה שהייתי נהנה מפעילות אחרת".
בעוד שהסבתות התברגו ללו"ז קבוע, נראה שהסבים נשארו מחוצה לו – אבל הם בהחלט משתתפים במעגל העזרה המשפחתי. "אני לא מרגיש שממני מצפים לעזור – אבל מאשתי יש בהחלט את הציפייה הזו", אומר ד"ר גבע, "יש יום קבוע שבו היא מבלה עם הנכדים, אבל יש ימים בהם גם אני נקרא לדגל. אני רופא, הסבא השני מנהל חברה, אבל שנינו מוצאים את עצמנו מתפקדים כבייביסיטר. אנחנו עוזרים כשאחד מהילדים בחו"ל או שאני פשוט מקבל טלפון: 'אבא, אני צריכה אותך לשעתיים כי אני הולכת לרופא' או 'בשבוע הבא בן הזוג שלי טס לחו"ל אז אני צריכה את עזרתך' – ואני מגיע. לצעירים יש חיים קשים בעבודה, והדור הזה מקדיש יותר זמן לילדים שלו מהזמן שאנחנו הקדשנו לשלנו. נכון, לנו לא היה סוג של עזרה כזו, נעזרנו יותר במטפלת – אבל אני לא שופט את השינוי הזה, אני נהנה ממנו".
לעומת ד"ר גבע ואשתו, היועצת המשפחתית ורדה ורובל, סבתא לנכדה ונכד, לא מוכנה להפוך לסבתא במשרה מלאה. "לפני שהפכתי לסבתא נאמתי על זה שעכשיו הגיע תורנו, אבל כזה קרה גם אני מצאתי את עצמי מתקשה לומר לא, כי אנחנו נורא רוצים לרצות", היא מודה.
ברגע האמת ורובל בחרה לא להתחייב לשהות קבועה עם הנכדים. "הייתי קרובה סנטימטר מליפול בפח הזה של הלו"ז הקבוע, ואני מכירה את עצמי: הייתי מרגישה כבולה ומתעצבנת וזה פשוט לא היה בא לי טוב. זה מאוד חשוב להתאים אישית לכל אחד את מה שהוא עושה. כשקלטתי שדברים מתחילים להיכנס לשגרה בשמירה על הנכדים, הבנתי שאני לא רוצה לתת יום קבוע אלא להיות שם כשאני יכולה, מבלי לקשור את עצמי מראש. את השלב הזה של לגדל ילדים כבר עברתי. אני נהנית כשאני מגיעה לשמור עליהם, בגלל שזה לא עול מחייב עבורי".
למרות ההחלטה העקרונית, עדיין קשה לה לומר לא. "לא פעם היו לי התכווצויות בבטן כשאמרתי שאני לא יכולה לעזור. הרגשתי קושי ובלבול. החלטתי שאני נעזרת בטיפול, כדי להתמודד עם רגשות האשמה. היום זה כבר יושב טוב אצלי ויכול לעבור גם שבוע בלי שאף אחד צריך ממני משהו".
"מי נראה לך משלם על החתונה?"
כשהסיוע ניתן בחפץ לב ובמינון שמתאים לכל הצדדים – הכל נפלא, אבל לא פעם האיזון הזה מופר ואחד הצדדים במשוואה מוצא את עצמו כועס, מתוסכל או חש אשמה. "להורים אין קושי לבקש עזרה מהסבים, וברור להם שהם צריכים לספק את העזרה", מסבירה ד"ר בר-טור, שמעידה כי פגשה לא מעט משפחות שמתמודדות עם הבעיה. "לעומתם, הסבים מרגישים לא פעם שתובעים מהם דברים – מבייביסיטר ועד כסף – והדרישות יכולות לפעמים להיות אינסופיות, בלי גבולות".
מתברר שיש מי שלא מהססים לבקש מהוריהם את כל מה שיש להם – אפילו במחיר פגיעה בעתידם הכלכלי והפיזי. כך, למשל, ישנם פנסיונרים שצריכים למצוא את הכוחות לסרב לילדים שמעוניינים להשתמש בכספי הפנסיה של ההורים כדי לעבור לדירה גדולה יותר או לרכוש מכונית חדשה. "מצפים מהסבים והסבתות לוותר על התכניות שלהם לפרישה – בין אם זה טיול גדול בחו"ל או פשוט מגורים בדיור מוגן", אומרת בר-טור, "יש הרבה סבים וסבתות שמתלבטים אם להוציא את הכסף שצברו כל החיים על עצמם או לא, כי הם מרגישים שהם מבזבזים את כספי הירושה של הילדים".
הלחץ ותחושת המגיע לי אינה רק כלכלית. סבתות רבות מתמודדות עם קונפליקטים מתנגשים, כשהבקשה לעשות בייביסיטר על הנכד מגיעה בדיוק כשיש להן כבר תוכניות אחרות. "כשאת עובדת, קל לך לומר שאת לא פנויה", מסבירה בר-טור, "אבל ברגע שהפנאי של הסבתא ניצב מול העזרה לבת שלה, היא תרגיש מחויבת לבת".
כדי להימנע מהתמודדות עם סיטואציות כאלה, החליטה גילה (61, שם בדוי) מאזור המרכז לעבור לגור בחו"ל ביחד עם בן זוגה, ממש לאחר לידת נכדה הראשון. "כל מי ששמע על המעבר שלי אמר 'אבל עכשיו כשנולד לך נכד? איך את עוזבת אותו ככה? איך את עוזבת את הילדים?'", היא מספרת. "ואם הילדים שלי היו עוברים עכשיו לגור בחו"ל, אף אחד לא היה שואל אותם איך הם עוזבים את ההורים לבד בארץ, נכון?".
גילה מעידה שילדיה היו בהלם לא קטן מהחלטתם של ההורים, "אבל אמרתי להם ששבגיל 60 אני לא מפסיקה לחיות, ושעכשיו אנחנו יכולים לעשות סוף סוף משהו בשביל עצמנו, אחרי שגמרנו לגדל ילדים ולעבוד, כשיש לנו עוד כסף ובריאות, זו ההזדמנות האחרונה שלנו לעשות משהו, והם הבינו. סבים וסבתות סביבי בטוחים שהם חייבים להיות בתפקיד מלא תחת הטייטל הזה אבל אחרי כל מה שעברנו, עשינו וגידלנו – זה הזמן שלנו. אני רואה סביבי מודלים של סבתות שפשוט מבטלות את כל החיים האישיים שלהן אם יש צרכים מכיוון הילדים או הנכדים. בהתחלה היו גם ציפיות שאתייצב למשמרות כל שבוע,
אבל הורדתי אותם מזה". אגב, אם אתם חושבים שגילה לא עוזרת – אתם טועים. היא פשוט עושה את זה כשנוח ומתאים לה. "יש לי תקשורת נהדרת עם כלתי ועם הבן שלי וכשאני בארץ אני מגיעה אליהם כפעמיים בשבוע, לשלוש שעות, ונהנית מכל שנייה עם הנכד. אבל זה המקסימום מבחינתי".
התרחישים הללו אינם זרים גם לד"ר גלית לזר, מטפלת זוגית ומשפחתית ומנהלת מכון איזונים, "הרבה ילדים מסתובבים בתחושת 'מגיע לי'", היא אומרת, "למה שסבתא תלך לקאנטרי אם היא יכולה לנצל את הזמן הזה בלהיות עם הנכדים? מבחינת הדור של היום זו העבודה של הסבים והסבתות". ד״ר לזר נתקלה לא פעם במקרים שבהם היחסים בין הסבתא לאמא הטרייה הפכו ליחסי עובדת ומעסיקה. "אלו מצבים שבהם הילדים לא מבינים שלהורים יש חיים משל עצמם, והם מתוסכלים מכך שההורים לוקחים החלטות שלא עולות בקנה אחד עם הציפיות שלהם", היא מסבירה, "כבר נתקלתי באנשים שתבעו מהסבא והסבתא לתת להם את הדירה או לוותר על טיסות לחו"ל. אני נתקלת באנשים שמוותרים על החלום של טיול מסביב לעולם ועל דיור מוגן, והכל בשביל הילדים. הדור הזה, של בני ה-60, מוצא את עצמו במתח, מתחיל לדאוג איפה הוא יהיה בגיל 80ואם יישאר לו בכלל כסף".
"אני חולה על הילדים והנכדים שלי, הם מתים עלי ואני מוכן לעשות הכל בשבילם", מבהיר מנחם (63) איש עסקים, "אבל כשמבקשים ממני לשמור על הנכדים אני מציע להם 30 שקל לשעה, שייקחו בייביסיטר. אני אשלם, אבל למה הם צריכים לרתום אותי? למה הבייביסיטר נעלמה מהעולם?". אל תבינו לא נכון – מנחם בהחלט מתייצב למשמרות בייביסיטר עם הנכדים, אבל מספר שהוא עושה זאת בעיקר כשזה מתאים ללוח הזמנים שלו. "כמובן שבמקרי חירום אני נרתם", הוא מדגיש, "אבל אני נחשב למורד, בגלל שאני מגיע רק כשזה מתאים לשני הצדדים. שאר הסבים והסבתות לא מגוייסים במקרי חירום אלא בשגרה: פעם זה כי הבן זוג בחו"ל ופעם זה כי הילדים רוצים לצאת לראות סרט. זה הפך לעבודה. אתמול צלצלתי לחבר שלי שיצא לפנסיה, ושאלתי אם הוא רוצה להיפגש איתי. הוא ענה לי שהוא לא יכול כי הוא בעבודה – ככה הוא קורא למשמרות עם הנכדים. טבעי לילדים שלנו לבקש את זה מאיתנו, אבל את יודעת מה? כולנו גידלנו ילדים ופעם זה לא היה ככה".
מנחם חולק דוגמה טרייה נוספת: "אתמול קיבלתי טלפון מהבת שלי. היא ביקשה שאבוא לשמור על הילד כדי שתיקח את הבן השני לרופא", הוא מספר, "לא אמרתי לה כלום, אבל חשבתי לעצמי: רגע, איך אנחנו הלכנו לרופא פעם? היו לנו ארבעה ילדים, וההורים שלנו לא תרמו תרומות מהסוג הזה. כשאני חושב על זה, זה לא כל כך מסובך להביא ילד לרופא כשיש עוד ילד בבית: פשוט לוקחים את הילד השני איתך או שמים אותו אצל השכנה. אבל להקפיץ את ההורים הפך לנורמה. הילדים רואים שזה מה שקורה אצל החברים שלהם, והסבים והסבתות רואים, מצידם, שזה מה שכולם עושים, אז זה הפך להיות מובן מאליו שזה מה שצריך לעשות".
מנחם טוען שהנורמה הפכה לכל כך חזקה, עד שמי שלא מיישר קו – בין אם מחוסר רצון או מחוסר יכולת לסייע – סופג תגובות כועסות ומרגיש אשמה. "אני מרגיש שכועסים עליי אם אני לא יכול לעזור – אבל ראבאק, מה אני אשם בזה? היה איזה בוקר שהבן שלי ביקש שאגיע לעשות בייביסיטר, לא יכולתי להגיע כי היו לי תכניות והרגשתי שאני צריך להתנצל על זה. לפעמים אני מרגיש לא נעים לטוס לחופשה בחו"ל. נדמה שהילדים משווים את עצמם היום להורים שלהם. כשאני הייתי בגילם לא השוויתי את עצמי להורים שלי. בכלל, בדור שלנו הסבים והסבתות לא נכנסו לשום לו"ז. זה לא היה בסיסטם של אף אחד לבקש".
כשהאיזון בתוך המשפחה מופר והסבא והסבתא נתבעים לנתינה מוגזמת, עשויות להיות לכך תוצאות הרסניות גם מכיוון הפוך. "אני רואה סבתות שמרגישות שאם הן עוזרות, אז זה לגיטימי שהן יתערבו בעוד אלמנטים בבית – יקפלו תחתונים, ישאלו שאלות, יתערבו בגידול של הנכדים או ביחסים בין בני הזוג", אומרת ד"ר צבעוני, "זו מין תחושה של: 'אם פתחתם לי את הדלת, אז מותר לי להיכנס לכל מקום'. במצב כזה, גם הילדים וגם ההורים יכולים למצוא את עצמם במלכודת".
כל המורכבויות האלה תובעות מכל משפחה למצוא מחדש את האיזון הפנימי הנכון לה, אבל לצד כל אלה, ישנן גם משפחות שלא מגיעות למצב הזה מלכתחילה כיוון שהסבא והסבתא לא מציעים את עזרתם בכלל. "חמי וחמותי גרים רבע שעה נסיעה מאיתנו, אבל הפעם האחרונה שהם ראו את הנכד שלהם היתה לפני חודשיים, כשבמקרה עברנו ליד הבית שלהם וקפצנו לקפה", מספרת מיכל (שם בדוי). "גם ההורים שלי כאלה עסוקים אז אין מענה. אני מרגישה שלפעמים הסבתות היום עוברות על החוקים ולא מתנהגות כמו סבתות. מצד אחד, זה כיף שלא מתערבים לנו ושאנחנו ברשות עצמנו, אבל לפעמים בא לשנינו לצאת לאיזה פאב בתל אביב, כמו חברים שלנו. במקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו עם עגלה בבית הקפה שמעבר לכביש".
ויש גם מקרים של סבים מסונג'רים שמאוד לא נהנים מהג'וב, אבל גם לא יכולים לסרב. קחו למשל את חיים, גבר בן 63, קצין בכיר בצה"ל בדימוס. אחרי שעבד קשה כל חייו הוא תכנן להעביר את הפנסיה שלו בטיפוח הגינה ובצפייה בסרטי אקשן בטלוויזיה. אבל לילדים שלו היו תכניות אחרות. בשבוע האחרון ואשתו ובנו תכננו לטוס עם הילדים של הבן (בני 3, 5, ו-7) לחופשה של שבוע באילת. ברגע האחרון, בגלל עומס לא צפוי בעבודה, החליטה אשתו להישאר בבית, והסב החרוץ הוקפץ לבדו לאילת בתור בייביסיטר לנכדים. "אני לא נהנה בכלל", הוא אומר בשיחה מאילת, "תאמיני לי שהייתי מעדיף להישאר בבית ולראות את הפרק הראשון של 'משחקי הכס' שאני מחכה לו כבר שנה. אבל מה הייתי אמור לעשות? הבן שלי התקשר וביקש שאצטרף, הוא אמר שהוא לא ישרוד לבד עם שלושה ילדים".
טוב, לפחות מחר אתה חוזר הביתה.
"כן, ומחרתיים הבת שלי מתחתנת. מי אתה חושב ששילם על החתונה?".