רגע לפני שהולכים הביתה, אחד הילדים ב"דרור של גן" מחליט שלא מתאים לו. הוא נצמד למשחק האהוב עליו, מתיישב על השטיח, ולא נענה לתחינותיה של אמו הממהרת. היא רוצה שיבוא, הוא רוצה להישאר, ובין השניים מתפתחת מלחמה קרה ועיקשת באמצע פינת המשחקים. דרור כהן, הגנן, מתקרב בשקט לאמא המאדימה ולוחש לה בשקט, "תזכירי לי להגיד לך משהו, אפשר אחר כך בטלפון".
"אני אשמח שתגיד לי עכשיו", היא מבקשת, ודרור לוקח אותה הצידה לרגע. "אני רואה שאת משכנעת אותו ללכת הביתה וזה מרגיש לי שאת משקיעה בזה המון אנרגיה", הוא מסביר. "את יכולה להבין את רצונו ויחד עם זאת לשים גבול ברור ולומר בפשטות ובנועם שהגיע הזמן ללכת הביתה. אם קשה לו, את יכולה לעזור לו להתקדם ולתת לו להתמודד עם רגשותיו, את שם איתו, זה בסדר. אם תתני לרגש להיות, הוא פשוט יחלוף. ככה, בעתיד, הוא יסמוך יותר, ייתן אמון, יתנגד פחות".
האמא תוקעת בדרור מבט חצי ספקני אבל בחסות התסכול המתמשך מחליטה לתת לזה סיכוי ולשמוע בעצתו. כמה דקות מאוחר יותר, היא ובנה כבר יוצאים את השער של הגן, משמיעים קולות שיחה ערה. דרור המרוצה מביט בהם בחיוך, ומתפנה לאסוף את שאריות היום שהיה.
את הגישה החינוכית הייחודית הזאת, שכנראה מוכיחה את עצמה באופן קבוע, הגנן בן ה-29 לא אסף באשרם זרוק בהודו או בפסטיבל ניו אייג' בגלבוע. היא מלווה אותו כבר שנים, ושורשיה מגיעים אפילו לשירותו הצבאי. "במגלן היה לנו מפקד צוות שלא העניש אותנו, ובעצם הכל התחיל ממנו", הוא אומר, וטופח על כתפו של קובי לוי (29), חברו הקרוב משנותיו בצבא – ומי שעובד איתו כיום בגן הילדים אותו ייסד ברמת החי"ל בתל אביב. "במקום לנבוח פקודות על החיילים, הוא היה שואל אותנו 'מה אתם חושבים שצריך לעשות?' וככה הוא פיקד עלינו. הייתה שם אווירה מיוחדת, שבה מותר לחייל להגיד 'שמע, נפגעתי ממך'. ולמרות שזה היה מוזר בעיניי חלק מהאנשים, הביצועים שלנו כצוות היו טובים יותר מאשר אצל כל מפקד אחר. זה פשוט עבד".
את תמצית החוויה ההיא מנסה דרור להעביר כבר שבע שנים לילדים המגיעים לגן שלו – פחות החלק של המטווחים, יותר החלק של ההכלה. לפעמים ההורים מופתעים לראות גנן עומד בשער, לפעמים הם מחליטים לוותר – אבל הוא, בן של גננת בעצמו, יודע שמה שהתחיל בימים המאתגרים בבסיס, יכול לעבוד יופי גם בין בריכת הכדורים לפינת הקוביות. "מהצבא למדתי כמה חשוב להקשיב", הוא קובע. "בין אם זה להקשיב לחיילים שלך, ובין אם זה להקשיב לעובדים שלך או להקשיב ילדים בגן. זאת לא אסכולה חינוכית, זה פשוט להיות בנאדם".
מסקנות מילדים בוליביאנים
לפי משרד החינוך, נכון להיום עובדים רק 33 גברים כגננים בישראל, לעומת כ-12 אלף גננות. מתוך המספר הזעום הזה, סביר להניח שרק חלק קטן הוא בעל עבר קרבי, אבל כהן ולוי – שהם גם לא הומואים, תודה ששאלתם – דווקא מרגישים ממש בבית. מבחינתם, אין בחירה יותר טבעית מזאת, ולעזאזל הדימוי על קשישה חייכנית עם אקורדיון.
הם הכירו ביחידת העילית מגלן כשישנו שק שינה לצד שק שינה, ומהר מאוד הפכו לחברים. מין נשמות רגישות בתוך ים של מאצ'ואיזם. "התגייסתי ליחידה אחרי לא מעט מיונים וגיבושים, ואת דרור הכרתי כבר ביום הראשון של הטירונות", מספר קובי. "התגייסנו לאותו צוות, שובצנו באותה כיתה, ואני חושב שהחיבור בינינו קרה בשלב יחסית מוקדם ובאופן די טבעי. משהו בדרך שבה ראינו דברים היה מאוד דומה, הרגשתי שיש עם מי לדבר. היינו מסתובבים הרבה יחד ביחידה, ולא מעט אנשים כבר היו מתבלבלים בינינו, חשבו שאנחנו אחים. דרור גדל בבת ים ואני בראשון, ובגלל שגרנו יחסית קרוב גם התחלנו להיפגש גם בסופי שבוע ובחופשות, בילינו הרבה".
דרור: "היינו יכולים לחזור לחופשה ביום שישי, אחרי שבועיים בצבא, וכבר ביום שבת לצאת לטיול יחד עם בנות הזוג שלנו. זה היה אינטנסיבי".
אחרי שנה ושמונה חודשים אותם העבירו יחד במסלול, דרור החליט לצאת לטיול בדרום אמריקה והשקפת העולם הדומה שלהם התחדדה לחלום חדש ומוזר: לעסוק בחינוך. "הגעתי לבוליביה והחלטתי להתנדב בבית יתומים", מספר דרור. "ציפיתי לראות מקום עלוב ועני, אבל הופתעתי לטובה: הכל היה מאוד נקי ומסודר, עם מרחב גדול, המון צעצועים, חצר עצומה ואוכל טוב. בקיצור, מבחינה חומרית היה שם את כל מה שצריך – אבל ברמה הרגשית הבנתי שיש בעיה. רוב הזמן לא עבדו שם מספיק מתנדבים, והילדים היו יכולים להיות לבד בלי השגחה במשך כמה שעות. כשאני וחברה שלי נכנסנו למקום בפעם הראשונה, חמישה או שישה ילדים קמו משולחן האוכל והסתכלו עלינו בעיני עגל. הם צעקו לנו 'מאמא, פאפה' וחיבקו אותנו. ראינו כמה שהם צמאים למגע חם של מבוגר, וזאת הייתה חוויה קשה. חברה שלי לא עמדה בזה, אחרי יומיים היא הפסיקה לבוא. אני המשכתי".
במקום ההוא, מוקף בעשרות ילדים בוליביאנים קופצניים, גילה דרור לראשונה שהוא מוצא עניין רב בעולמם של הפעוטות – ושהוא גם מצליח לשים לב לדקויות שאחרים פחות נותנים עליהם את הדעת. "בגלל שאין שם מספיק מתנדבים, אנשי הצוות נועלים שלושים ילדים, בני שנתיים עד חמש, בחדר לבד. בלי מבוגרים", הוא מתאר. "זה כמובן מצב לא בריא, אבל שמתי לב שדווקא כשמבוגר נכנס לחדר, האלימות בין הילדים האלה עולה. הבנתי שיש פה הרבה משחק, שהמריבות ביניהם לא אמיתיות אלא קשורות למשהו משמעותי יותר. שהילדים רבים ביניהם לא בגלל שהם כועסים אחד על השני, אלא פשוט כדי לסחוט את תשומת הלב של המבוגר שמשגיח עליהם, אפילו אם היא מתבטאת בצורה של כעס או נזיפה. דווקא כשצמצמתי את הנוכחות שלי בחדר, כשלא הגבתי לכל מכה, האלימות פחתה".
המחשבה הזאת המשיכה ללוות אותו כשחזר לארץ, הוא למד ליצנות רפואית והמשיך ללימודי חינוך בבית ברל. לפני שבע שנים, כאמור, החליט גם לעשות מעשה, והקים (ביחד עם אמו ויקי, גננת ותיקה שכיום מנהלת גן משלה) את הגן ברמת החי"ל, המטפל בארבעים ילדים המחולקים לשלוש קבוצות גיל. קובי, שמאז השחרור עסק במקצועות טיפוליים כגון שיקום במים, עיסוי תינוקות וטיפול בנשים בהריון, קיבל ממנו טלפון לפני שנה וחצי – ולא היסס לרגע להצטרף לחבר הוותיק מהימים בצבא. "אני חושב שבגן הזה מרגישים מיד מי האנשים ומי הצוות, שמים לב לאווירה", הוא מסביר את ההיענות המהירה. "אנשים באים לכאן קודם כל בגלל התחושה המשפחתית, ואני חושב שמהר מאוד הם מרגישים זכות לקחת חלק בתהליך המדהים הזה".
לא מקבלים פה מחמאות
הילדים שמגיעים ל"דרור של גן" נתקלים לא רק בגננים מפתיעים, אלא גם בגישה חינוכית שעשויה להיראות קצת שונה לחלק מאיתנו. לאורך כל יום הלימודים, משמונה בבוקר ועד חמש אחר הצהריים, אף אחד מהם לא יזכה כאן למחמאה וגם לא יקבל נזיפה, אפילו אם דחף ילד אחר. במקרה כזה, מסבירים הגננים הלוחמים, מישהו מאנשי הצוות אמנם ייעמד בין המתקוטטים וימנע את המשך ההשתוללות, אבל הוא בטוח לא ירים את הקול ויכריז בקול שאסור להרביץ. גם מילים טובות השניים האלה לא ממהרים לנפק: ביטויים כמו "וואו, איזה יופי" או "כל הכבוד", שבכל גן אחר קשה לצלוח חמש דקות רצופות מבלי לשמוע אותן, לא נשמעות פה – ומבחירה מודעת, כמובן.
"כל הפידבקים האלה הם ריקים לגמרי מתוכן", מסביר לוי. "כשאנחנו משתמשים בהם, הילד טועה להבין את הכוונה שלנו. אם אנחנו מרססים לכל עבר 'איזה יופי' ו'כל הכבוד', הוא מסיק שאוהבים אותו רק אם הוא עושה א', מצייר למשל, ושלא אוהבים אותו כשהוא עושה ב', נגיד מלכלך. זה עשוי לייצר אצלו מיקוד יתר ואפילו תלות בסביבה ובתגובות של הזולת. לא רק שהוא ייהפך למבוגר שעסוק כל הזמן במה אנשים אחרים אומרים וחושבים עליו, אלא שגם עכשיו, כילד, הוא ייפתח התמכרות לפידבקים חיצוניים. בעיניי, ככה הורסים את הדבר הכי מקסים בילדים – זה שהם עסוקים בכל דבר באופן מוחלט וטוטאלי, בלי חישובים ובלי שאלות של מה יגידו. אם זה במשחק, אם זה באכילה ואם זה בציור. ילד שמתחיל לצייר כדי לקבל מחמאות הוא ילד שמפסיק להתנהג כמו ילד".
כהן ולוי מאמינים מאוד בגישה החינוכית שלהם – המלווה גם בדרך ייחודית להתמודדות עם משברים. בכל פעם שמתעוררת בגן בעיה – בכי, מריבה או מעשה אלימות – ניגש איש צוות אל הילד שבמוקד הסערה, ואומר לו בשקט: "היי, אני יכול לעזור לך?". כך קורה למשל עם רוני, הילדה הבוכייה אליה ניגש עכשיו דרור.
"ראיתי שקיבלת מכה", הוא אומר והיא מהנהנת.
"את רוצה להראות לי ממה קיבלת מכה?", הוא מחדד את השאלה, והיא מושיטה את אצבעה.
"אולי חיבוק יכול לעזור?"
"אני רוצה חיבוק מליאת (הסייעת)".
מבחינת דרור, הסצנה הקטנה הזאת טעונה משמעות חינוכית. "כשילד נופל, אנחנו המבוגרים אומרים לו 'לא קרה כלום'. או מנסים להסיח את דעתו", הוא מסביר. "למבוגר כואב שהילד בוכה והוא עסוק בניסיון להפסיק את הבכי – אבל זאת הדרך של הילד להביע כעס או עצב, כי אין לו מילים, ואם נמנע את זה ממנו בעצם גרמנו לו לשמור את הכעס או את הכאב בבטן, ואחר כך הוא יתבטא בצורה יותר חמורה. הדוגמה הכי קיצונית לזה היא כשמושיבים ילד בוכה על נדנדה ומתחילים לנדנד אותו. הרי פיזית אי אפשר לבכות כשאתה מתנדנד, קשה להוציא אוויר. אז אולי בטווח הקצר בלמת לו את הבכי, אבל גם מנעת ממנו תהליך חשוב של טיהור, תיעול וניקוז החוצה של כאבים. אם תחנוק את ערוץ הביטוי, התסכול יתפרץ בהזדמנות אחרת בצורה של התקפי זעם".
עֹנגי ברקן, אמא של מעין בן השנה ושמונה חודשים שהצטרף לגן בשנה שעברה, אומרת שהגישה המכילה הזאת, שחלק אולי יראו בה בעייתית, היא דווקא אחד הדברים שמשכו אותה אל המקום. "המטרה כאן בגן היא לחשוב על הילד ועל מה שהוא עובר, ובאמת הילדים נראים רגועים ומאושרים", היא אומרת. "אני לומדת המון מדרור ומכל המטפלים, בעיקר את הצורך לתת לילדים לבטא את הרגש שלהם, ולא לחנוק את הבכי. אם אני עצוב, מותר לי להיות עצוב. אנחנו לא כל היום צריכים להיות שמחים ולהסתובב עם הבעה מאושרת. אפילו למטפלים כאן מותר לבקש שמישהו יחליף אותם לכמה דקות כי קשה להם באותו רגע, ובעיניי זה משהו מאוד כן וישר שגם נותן כבוד לילד".
כשהחשדנות של ההורים נעלמת
אלא שלא כולם, הפלא ופלא, מוכנים לקבל הדרכה חינוכית מגננים גברים יוצאי יחידה מובחרת. הרבה הורים עדיין מחפשים את הגננת הקלאסית עם התוף מרים והחיוך הקבוע – ולוקח זמן עד שהם משתכנעים שגם מגלניסט לשעבר יודע ללטף. "צריך להבין שההבדלים בין גנן לגננת תלויים בעיקר בבנאדם, ואסור לעשות הכללות", אומר דרור. "יש גננות קשוחות ורכות, ויש גננים רגישים יותר ורגישים פחות. קשה להצביע על הבדל ברור בין המינים. בכל מקרה, להורים יש את החופש לבוא לגן מספר פעמים, להתבונן, להקשיב ולשאול שאלות לפני שהם בוחרים. מניסיון, החשדנות הראשונית בדרך כלל מתגמדת ונעלמת מהר מאוד".
אל הסטיגמות הנלוות לעיסוק במקצוע הזה הם אומרים, כבר הפכו אדישים מזמן. זה לא שאנשים הפסיקו להרים גבה ולנסות להתעניין בחייהם האישיים – אלא שלהם כבר ממש לא אכפת. "אנחנו ב-2013, ואנשים מתחילים לקבל שמודל הגבריות התרחב והוא מכיל עכשיו גם את האפשרות לעבוד עם ילדים", אומר לוי. "אני יודע שהרבה חושבים על זה, נתקלנו פה ושם באנשים שזה נראה להם מוזר, אבל אין שום קשר בין מין המטפל או המטפלת ובין אהבה למקצוע הזה. חוץ מזה, שאנשים יגידו מה שהם רוצים – אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים ואוהבים את זה".
אם בכל זאת התעניינתם, נספר שקובי נטול כרגע בת זוג ושלדרור יש חברה מזה שנתיים. שניהם, בכל אופן, קובעים שנשים דווקא לגמרי בסדר עם העניין. "הסביבה שלי היא משהו שאני בוחר, ולכן כל מי שנמצא בה חייב לקבל אותי כמו שאני ולהתייחס לעבודה שלי לגמרי בטבעיות", אומר קובי. ודרור ממשיך: "ככל שעוברות השנים, פחות ופחות מופתעים כשאני מספר שאני גנן או בעל גן ילדים. אף אחד כבר לא מתרגש מזה. בת הזוג שלי הכירה אותי כגנן, והיא מפרגנת וסקרנית מאוד לשמוע על העולם של הילדים דרך העיניים שלי".
מדגדג לכם להפוך להורים בעצמכם?
קובי: "כרגע שום דבר לא בוער".
דרור: "כן, זה לא ממש דחוף".