קץ לילדות

"אני מרגישה טוב, כי החדר שלי בעצם הגן על כל המשפחה" | נועם עטון, 8, באר שבע

מהחלון של נועם עטון בבאר שבע ראו השבוע בית פגוע ומכוניות חרוכות. זו הייתה עוד אחת מהמתקפות הבלתי נפסקות על בירת הדרום, ונועם, ששהתה באותו זמן בביתה עם אימה ושלושת אחיותיה (15, 13, 3), פשוט לא יכולה הייתה להתעלם מהשכנים הצועקים, מסירנות האמבולנס ומהמראות המפחידים. למרות גילה הצעיר היא מבינה מה המשמעות של כל זה, ויודעת לבטא היטב את החרדה שלה. "אני מאוד מפחדת מרעש של אזעקה", היא אומרת. "שומעים כאן בבית גם בומים, אבל אזעקה מפחידה אותי יותר. אני לא יוצאת מהבית אפילו לא לרגע, כי אם תהיה אזעקה מה אני אעשה? מה יקרה אם זה ייפול בול לידי? אני חושבת על דברים מפחידים כל הזמן. על טיל שיפגע בי, על זה שהבית יישרף".

עם מי את מדברת על הרגשות שלך?
"עם אמא ואבא, אבל לא מדברת על זה הרבה. הם אומרים לי שהם אוהבים אותי, שהשם שומר עלינו. זה מרגיע אותי".

הפחד המוחשי של נועם לא מקרי. סבא שלה נהרג במלחמת ההתשה, הדוד שלה נהרג במלחמת לבנון, הבית כולו חי תחת צלו של השכול. "הנושא הזה של מלחמה ומוות רגיש מאוד אצלנו", אומרת מיכל האמא. "לי למשל נורא קשה לחשוב על זה שיבצעו כניסה קרקעית, אני חרדה לשלומם של החיילים וזה מכניס אותי לחרדות מטורפות. הבנות גדלו לתוך זה – כל ימי הזיכרון, הטקסים. נועם שואלת הרבה שאלות על כל הנושא, מנסה להבין מה זה אומר כשבנאדם מת. היא מבינה שאם טיל נופל לידך ואתה לא באזור מוגן אתה גמור".

במהלך השבוע האחרון לא התקיימו בבאר שבע לימודים, ונועם ואחיותיה נשארו בבית עם אמא – שיחקו, ראו טלוויזיה, העבירו את הזמן. בערב, כולן התקבצו לישון יחד בחדר של נועם, הממ"ד של הבית. "זה היה קצת כיף וקצת לא כיף, כי מצד אחד זה יש מה לעשות בלילה אבל מצד שני אני צריכה להזיז את כל הדברים שלי", היא אומרת. "כשיש אזעקה גם ההורים באו לחדר שלי, וזה נתן הרגשה טובה כי החדר שלי בעצם מגן על המשפחה".

למרות שההורים השתדלו לא לחשוף את נועם לחדשות, כשהטלוויזיה בבית דולקת אי אפשר להסתיר את התמונות המלחיצות. "הלוואי ויכולתי לסנן את מה שהיא רואה", אומרת מיכל. "אני רוצה להיות מחוברת, לדעת מה קורה בכל רגע נתון, אבל גם נועם מתעניינת ומסתכלת. אבא שלה מנסה להסיח את דעתה, אבל זה קשה".

"כשאני מדברת עם החברות שלי בטלפון אנחנו מספרות דברים שלא אומרים בחדשות", אומרת נועם. "אם נפל טיל באשדוד לא אומרים בחדשות איפה בדיוק, אז חברה מודיעה לי".

מה לדעתך צריך להיות הפתרון לכל זה?
"אני לא יודעת ממש. הערבים יורים את הטילים כי הם מקנאים בנו שאנחנו העם הנבחר והם רוצים להרוג אותנו ולכבוש את הארץ. אני רציתי כל הזמן שיהיה שלום, שתהיה הפסקת אש, כי אי אפשר לחיות עם זה כל הזמן. רציתי שייגמר כבר, כי כבר השתעממתי בבית".

"טילים יכולים להתפוצץ עלינו בלי בעיה" | עדי שצקי, 8, קיבוץ מגן

הבית של עדי שצקי הוא אחד הבודדים בקיבוץ מגן שיש בהם ממ"ד. רק 4.7 ק"מ מרצועת עזה, מסתבר, לרוב התושבים בכלל אין חדרים ממוגנים, והאווירה הכללית ששררה כאן השבוע היא של ברווזים במטווח. חלק גדול מהחברים עזב את הקיבוץ, ואלה שנשארו מיעטו לצאת מפתח הבתים, התפללו שלא תהיה עוד אזעקה. "הבית שלנו הוא הממ"ד השכונתי" אומרת שרה, אמא שלו, וצוחקת צחוק עצוב של חוסר ברירה.

ביום חמישי שעבר, עם תחילת המבצע, החליטו הוריו של עדי שגם אם יש מרחב מוגן, הם לא מתכוונים להישאר בקיבוץ. הם נסעו צפונה, להתארח אצל קרובים, ואת המפתחות השאירו לכל מי שרצה לילה שקט בממ"ד. תומר האב, שעובד בקרית גת, נאלץ לנסוע 6 שעות בכל יום מהצפון כדי לא להפסיד ימי עבודה. ביום שני הם חזרו לכאן, בעיקר בגלל ההפצרות של עדי, הבכור מבין שלושת ילדיהם. "מאוד התגעגעתי לחברים שלי ולמשחקים שלי", הוא אומר. "לא היה אכפת לי לשבת בממ"ד כל היום, העיקר להיות בבית".

אלא שבמציאות, הישיבה בין הקירות התגלתה כמשימה מאתגרת יותר משדמיין. "מה שהכי חסר לי זה לשחק כדורגל", הוא אומר. "בגלל שאין בית ספר היינו כל הזמן בבית או ב'מרכזון', מקום בקיבוץ שבאים אליו בדרך כלל אחרי רק בית ספר, אבל השבוע נשארנו בו מהבוקר ועד הצהריים. היו שם מדריכים ושיחקנו משחקי קופסא כמו מונופול ענק, עשינו עבודות יצירה וגם ראינו סרטים, אבל כמה אפשר כבר לראות טלוויזיה?"

מה אתה מרגיש כשאתה שומע את האזעקה?
"אני מפחד שמישהו נפגע מהטיל. אני מיד רץ, מחפש את אמא ואבא. הכל קורה מהר מאוד".

"הילדים כבר מתורגלים, הם יודעים טוב מאוד מה לעשות", אומרת שרה, ומספרת כי אחותו הקטנה של עדי, שירה בת השש, גם התמודדה פעמיים עם אזעקה בזמן מקלחת. עם 15 שניות בלבד להגיע לממ"ד, היא מעידה, לא מדובר בסיפור פשוט. "אחר כך היה קשה מאוד לשכנע אותה להתקלח", היא אומרת. "עדי לא מראה את הפחד, אבל אני יכולה לראות חרדה. כל פעם שיש לי הודעה הוא מביא לי את הטלפון מהר שאראה אם קרה משהו. ביום רביעי הייתי צריכה לצאת מהבית לחצי שעה, ולפני שהלכתי נתתי להם הנחייה שאם יש צבע אדום שילכו מיד לממ"ד. כשחזרתי הביתה ראיתי אותו יושב בממ"ד, מפוחד. לא הייתה אזעקה, אבל הוא חשב ששמע צבע אדום. הוא אמנם לא מראה היסטריה, אבל כן שואל שאלות כמו מה יהיה, ומדבר על מלחמה".

סף הערנות של עדי גבוהה. הוא מתעניין, שואל שאלות, רוצה לראות חדשות. נראה שהחיים על גבול עזה לימדו אותו לא מעט על המצב הביטחוני, והוא אוגר בראשו מידע טעון במיוחד. "כשיש טיל כיפת ברזל יורה טיל חזרה ומפוצצת אותו", הוא מסביר. "אצלנו לא שמו כיפת ברזל אז טילים יכולים להתפוצץ עלינו בלי בעיה, יש רק באשדוד וזה רחוק מאתנו. הייתי רוצה שתהיה לידינו סוללה אחת שתשמור עלינו".

מי לדעתך אשם במצב?
"האנשים של עזה. אבל הם יורים עלינו כי אנחנו גם יורים עליהם".

אתה יכול לראות מהבית את עזה, אתה חושב לפעמים על הילדים שנמצאים שם?
"לא. אני לא חושב עליהם ולא אכפת לי איך הם מרגישים".

מה לדעתך צריך להיות הפתרון?
"צריך לעשות הסכם שלום עם התושבים של עזה". שרה אימו מוסיפה: "חייבים להבין שכשמצב החרום מסתיים המצב פה לא חוזר להיות שקט ורגוע כמו במקומות אחרים, זה לא אותו דבר. אנחנו ממשיכים להיות כל הזמן תחת חוסר וודאות. וזה חייב להפסק".

"ממש הרגשנו בחופש, אבל לא כדאי שנשכח את הלימודים" | שירה ודביר אריה, 7.5, יבנה

בבית משפחה אריה ביבנה עושים הכל כדי שהתאומים שירה ודביר (7.5), ואחיהם הגדול איתן (9) לא ירגישו שהם במלחמה. אמא רומי סידרה להם מעין מחנה קיץ בסלון הבית – ניפחה מזרונים, הביאה כריות ושמיכות ויצרה חלל מפנק לשינה, קרוב למקלט הביתי. כדי לשמור על אווירת החופשה כל חוקי הבית הוגמשו, ובשבוע החולף הילדים הלכו לישון מתי שרצו, קמו מתי שהתחשק להם, אכלו מה שבא להם וגם הצליחו אפילו ליהנות. "אני ממש לא רוצה שהם יחוו את זה כמו שאני חוויתי את מלחמת יום כיפור", אומרת אמא שלהם. "אני זוכרת את הריצה המבוהלת למקלט, את אמא שלי בוכה וצועקת, את החרדה. אני לא רוצה להשאיר להם משקעים, רוצה שיהיה להם כיף".

מכיוון שיבנה נמצאת בטווח ארבעים הקילומטרים מרצועת עזה הלימודים שם בוטלו, והתושבים מיעטו לצאת מפתח הבית. הילדים שהו מיום חמישי שעבר בעוצר מוחלט, לא יצאו ולא נכנסו, אלא שלשירה ולדביר, עושה רושם, זה ממש לא מפריע. הם דווקא שמחו לעשות הפסקה קצרה מבית הספר. "ממש הרגשנו בחופש", אומרת שירה, "לפני כמה ימים המורה שלחה הודעה שצריך לעשות שיעורים בחוברות של בית הספר, אז בהתחלה אמרתי לאמא שאנחנו לא צריכים לעשות שיעורים בחופש, אבל אחר כך הבנתי שלא כדאי שנשכח את החומר של הלימודים".

הצהלה המשפחתית נגמרה כשאבא שלהם נקרא ביום ראשון לעזוב הכל ולהתגייס למילואים. "זה היה לי ממש קשה", מספרת שירה. "אמרתי לאבא שלא ייסע, ממש בכיתי, אבל הוא אמר שהוא לא יכול. רציתי שהוא יחזור מהר". לפני שיצא מפתח הבית נתנו הילדים לאבא שלהם מזכרות: שירה נתנה לו מחזיק מפתחות שהיא אוהבת, ודביר העניק בובת אנגרי בירד. לרומי, שנשארה לבדה עם הילדים, העזיבה הזאת הייתה רגע קשה במיוחד. "לא חשבתי שאצליח לעמוד בזה לבד", היא אומרת. "גם ככה אני חווה את כל זה נורא קשה, אני בחרדה איומה, וכשהוא גויס פשוט ישבתי ובכיתי, לא ידעתי מה לעשות. מה שהיה מדהים הוא שדווקא הילדים באו אלי וניסו לנחם אותי. הם אלה שהרגיעו אותי. החשש הגדול שלי הוא שבעוד כמה שנים הטראומה תצוץ". יומיים מאוחר יותר המשאלה של שירה התגשמה, כשאבא שלה שוחרר מהצבא ונכנס הביתה באמצע הלילה. "קפצתי עליו משמחה", היא מספרת.

למרות המטחים התכופים מסביב, בבית משפחת אריה לא שומעים היטב את האזעקה, וכששוגר טיל לעבר האזור הדריכות הקבועה גברה בחסות שיחות טלפון מקרובי משפחה שהודיעו שצריך להיכנס למקלט. "זה מפחיד אותי כשזה קורה", אומר דביר. "אם אני באמצע משחק אני עוצר אותו והולך ישר למקלט". "זו הרגשה לא טובה, זה מלחיץ", מוסיפה אחותו. "במקלט יש שתייה, יש מיצים, חטיפים. אם הבית יתפוצץ אנחנו יכולים להישאר שם הרבה זמן, ואני יודעת שיהיה לנו הכל. לפעמים מישהו צלצל אלינו להגיד שזה נגמר ולפעמים פשוט חיכינו כמה דקות ויצאנו. הייתי רוצה שכל המשפחה תהיה אתנו, ולא רק חמשתנו. אני דואגת לסבתא שלי שאין לה מקלט בבית והיא גרה ביבנה".

מי לדעתכם אשם בכל המצב?
דביר: "הכיפת ברזל אשמה כי היא יורה טילים לעזה".
שירה: "הערבים אשמים. הם רוצים להרוג את עם ישראל".
דביר: "אז טוב שעשו הפסקת אש".
שירה: "כן, הפתרון הוא שיהיה שלום".

"עליתי לשכן שלי עם האייפד וראינו איפה נפלו הטילים" | אורי בונין, 8, תל אביב

כשהמשפחה של אורי עברה רק לפני כמה חודשים לדירה החדשה הוא לא הבין למה בכלל צריך ממ"ד. בדירה הקודמת בכלל לא היה חדר כזה, עם דלת כבדה וחלונות מוזרים. אלא שהשבוע האחרון הבהיר לו שאולי בכל זאת מדובר בהחלטה חכמה: בזמן האזעקות שנשמעו בתל אביב הצטופפה יחד כל המשפחה – הוא, ההורים, אחותו הקטנה אלה ואחיו התינוק אמיר – בחדר הקטן. כאן הוא הרגיש בטוח.

ביום חמישי שעבר, כשנשמעה האזעקה הראשונה בתל אביב וכולם הוכו בהלם, אורי היה עם אמא, האחים ותומאס הכלב בגינה השכונתית. "אני זוכר שאמא שלי הייתה בלחץ", הוא אומר. "לי זה היה נשמע מוזר וטיפה נלחצתי, והיא אמרה לי לחפש את אחותי הקטנה בגינה. מצאתי אותה ומשכתי אותה אלינו. לא ידענו מה לעשות, אז רצנו הכי מהר שיכולנו לשירותים שהיו בגינה, כי הבית שלנו די רחוק. היו שם כמה אנשים שאני לא מכיר, וישבנו איתם איזה 10 דקות. אמא לא יכלה לעמוד על הרגליים מרוב לחץ ואחותי בכתה ותומאס הסתובב כל הזמן. אני לא בכיתי אבל הרגשתי לחץ, היה לי ממש קשה. אחרי זה כולם נרגעו. האנשים מסביב אמרו אחד לשני שלא יכול להיות שזה ייפול פה".

"זה היה אחד הרגעים המפחידים שחוויתי בחיי", אומרת מירב, אמו של אורי. "לא יכולתי להפסיק לצרוח מאימה". היא מספרת שבנה עמד בגבורה מול הסיטואציה המאיימת, והוא מוסיף שגם הפעמים הבאות הן חוויות שלא יישכח במהרה. "האזעקות תפסו אותי פעמיים בגינה, פעם עם אבא ופעם עם אמא, אבל אבא היה יותר רגוע בגלל שהוא עובד באשקלון והוא כבר רגיל לזה. כשהייתי בחוץ הרגשתי כל הזמן שהלב שלי פועם חזק מאוד. היה לי קשה להתרכז בדברים אחרים, רק חשבתי על זה שהטיל לא ייפול כאן. טיל אחד פוצץ על ידי כיפת ברזל, ליד הים, קרוב אלינו. עליתי לשכן שלי עם האייפד וראינו איפה נפלו הטילים".

יומיים בלי רעש הסירנות עשו את שלהם, ובבית משפחת בונין הרוחות נרגעו. אורי ואמא אפילו הלכו ללונה פארק, והמחשבות על הטילים התחלפו במחשבות על גלגלי ענק ורכבת הרים. רק אחותו הקטנה עוד לא ממש התגברה. "אורי ממש הפסיק לחשוב על האזעקות, אבל אלה בת הארבע לא מצליחה להשתחרר מהפחד", אומרת מירב. "היא עברה לישון איתנו בלילה ולא הסכימה ללכת לגינה בשום פנים ואופן". היא מספרת שרקטת הפאג'ר שפגעה ביום שלישי בבניין מגורים בראשון לציון המחישה עד כמה היום קרוב, והעלתה לכולם מחדש את מפלס החרדה. "כל אופנוע רעשני שעובר ברחוב גורם לי להחסיר פעימה", היא מספרת. "אנחנו כבר ממש רוצים שזה ייגמר, לא רק פה, בכל הארץ".

אורי, אתה מרגיש שאתה מבין עכשיו את הילדים בדרום?
"כן. יש לי דודים שגרים בגן יבנה והם כמעט לא יוצאים מהבית, ולשכן שלי יש בת דודה שגרה בדרום. אני חושב שיותר קשה להם לחיות, אם הייתי בדרום לא הייתי יכול אפילו לבוא לחבר שלי".

>> לכל כתבות המגזין