בחיים שבין בדיקת דם אחת לבאה אחריה (בערך כל חודשיים), אני איני מצליחה לחזור לעבודתי כאדריכלית, נראה לי מטורף מדי לשבת ולדון אריחים לחדר אמבטיה. במקום זה אני אמא במשרה מלאה לילד שעלה השנה לכיתה א', ולזוג תאומים שחזרו ללכת לגן, ביחד. כשתמרה שבה מהגן עם כינים, אני מלטפת את שיערה הגדל מחדש ובוכה, בוכה מאושר. אני בוכה גם כשהיא אמא של שבת ובמסיבת החנוכה, כשהיא מדקלמת שיר חדש, או כשהיא רק סתם, מצוננת.
אינני עוד שוברת שגרה מושבעת אלא יותר שומרת שגרה אדוקה. כבר לא צריכה לגרור את כל המשפחה שלי לגואה כדי להרגיש בחיים. אני כותבת הרבה, ופעם בשבוע מגשימה חלום ילדות ישן עם תוכנית מוסיקה משלי בשם 'קרן במחתרת' שברדיו החיים הטובים. כשאני לא עושה את מה שאני רוצה באמת, אני בבית. אבל כל כך בבית שרק אלוהים (ואריק איינשטין כמובן) יודע.
הפסקתי לעשן, חזרתי לציפרלקס. עכשיו שאני יכולה להרשות לעצמי להיות פחות חדה ויותר מטושטשת מחרדתית. אך למרות זאת ישנם כמה ניצוצות שציפרלקס לא יכבה לעולם, אני כנראה עד גיל 18 אחצה לילדים שלי את הענבים לחצי, אקיש שלוש פעמים על שולחנות בכל פעם שאזכיר את שמם, ואמלמל שחמסה חמסה שום בצל לפני שאגיד שהכל בסדר.
אנשים הדורשים בשלומי שואלים אם חזרתי לעצמי. לא רגע, מהתחלה. אנשים השואלים לשלומי דורשים שאחזור לעצמי. אז לחזור לעצמי איני מצליחה, אולי משום שזה לא היה דג, אלא סרטן! (ובכן, את ההומור השחור לא איבדתי לרגע) ואולי משום שאני אחרת לעולם. במקום זאת אני ממשיכה הלאה למי שאני היום, לעצמי, ולא טיפה יותר מזה.
סופר תינוקת
תמרה מצטרפת אליי לספה שמול הטלוויזיה, וראשית היא פוצחת בסדרה של שאלות. אמא מה את סורגת? למי? למה? למה לא בוורוד? אחר כך היא נצמדת אליי, מפתה אותי למשש את בטנה הרכה, לוודא את אודם לחייה, ואני לא מתאפקת, מסירה מעליי סלילי צמר ומסרגות ומתנפלת עליה בנשיקות וצווחות ומעיכות. תמרה מתגלגלת בזרועותיי וצוחקת בקול גדול. גדול מהחיים.
_c.jpg)
עשיתי את כל הבדיקות ב"מרכז לגילוי מוקדם" שבאיכילוב. בין רופא לבדיקה לאחות שדוקרת אותי חמש פעמים ולא מצליחה להוציא דם, אני חוזרת לספר שלי בתאווה ובריכוז נדירים, "האיש שנפל מכוכב אחר – דיויד בואי". מפלס החרדה של סך הנבדקים והממתינים יחד איתי אינו נוגע בי, לא מצליח לחדור לי למחשבות, לשקט. חזרתי לאוטו עם 'וי' על הכל, לא גילו לי כלום, גם לא סרטן, אני רפויה ומשוחררת. בדרך הביתה בכביש אשדוד אני עומדת בפקק והשיר הזה ברדיו מנער אותי, מפרק אותי וללא התרעה (אם היתה מנסה לקחת לי דם עכשיו), ואני בוכה כמו תינוקת. כמו סופר תינוקת.
You can tell by the way
She walks that she's my girl
You can tell by the way
She talks she rules the world
You can see in her eyes
She's my girl – My Supergirl
קרן שטטר היא מחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו תורמת קרן לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא עוד מאמרים, רשימות, וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.
>> בטור הקודם: "אני כבר לא אמא לתאומים, אני אמא לילדה חולת סרטן"
הניצחון על הסרטן: הפוסטים המרגשים הפכו לספר