אצלנו במערב, חיתולים מלווים את המשפחה מהלידה ועד גיל שנתיים וחצי-שלוש. הם גדלים עם הילד, והופכים לחלק מהנוף הקבוע. בתרבויות אחרות מפנים מקום בארון ומעל המקרר, וגומרים עם הסיפור הזה מוקדם בהרבה. מחקר שוודי מעניין שנערך בווייטנאם ועקב אחר שיטת הגמילה הנהוגה שם, במסגרתה הילדים נפטרים מהחיתול עד גיל 9 חודשים בלבד - חזר עם מסקנות מעניינות, ובראשן העזר המשעשע של כל אם ויאטנמית בתהליך הזה: שריקות.
מתחילים בשריקות מהיום הראשון ללידה
במסגרת המחקר, שפורסם בכתב העת 'אורולוגיית ילדים', עקבו החוקרים, מאקדמיית סלגרנסקה השוודית, אחר 47 אמהות ויאטנמיות לתינוקות במשך שנתיים, וחקרו בדקדוק את תהליך הגמילה. "לא רק שהתהליך חוסך המון כסף", נכתב במחקר, "הוא מסיר חלק משמעותי מהמטלות של הורים בשנים הראשונות לחייהם. נראה שהשליטה של התינוק במערכות שלו גדולה יותר, ואף שיש פחות דלקות שתן ותפרחות למיניהן. גיל הגמילה במערב רק עולה, וכיום מגיע אפילו לגיל ארבע, ופה מדובר בגישה כמעט הפוכה לאותו נושא המשפיע על כל בית בו מגדלים ילדים".
"ערוץ תקשורת שמשדרג את היחסים"
"המערביים הורגלו להאמין שבלתי אפשרי לגמול תינוקות מחיתולים, ושיש לחכות עד שהילד יביע רצון לעשות זאת, אך הוויאטנמיים מוכיחים לנו שזה לא כך", מסכמת הלסטרום. "תקשורת יותר חכמה בין ההורים לילדים מאפשרת גמילה קצרה יותר, מוקדם הרבה יותר".
"זהו מקור השיטה שאני מלמדת בתאוריית עקרון הרצף", אומרת לריסה גינת בעלת חיתולס – פיתוח תקשורת עם התינוק בנושא צרכים. "הקהילה המדעית חקרה מספר פעמים את הנושא, וגילתה שכל התינוקות נולדו עם מודעות לגוף ולצורך להתרוקן מצרכים, והאינסטינקט הזה נשמר באמצעות תקשורת. תינוקות תלויים בתקשורת על מנת להתפתח, כך גם מערכת השליטה על הסוגרים. האם נותנת, מההתחלה, פידבק לתחושת התינוק, אומרת לו שהיא מבינה שהוא צריך להתפנות, ונותנת לזה שם. יש כאלה שעושים את התהליך עם חיתולים, אבל עם הזמן השימוש בהם פוחת ופוחת. לפעמים מפסיקים עם החיתול כשהילד מסמן עם היד לבד או אומר 'פיפי', בין 7-9 חודשים. בהתחלה הסימנים לא רצוניים, עצבובים, וכשהתינוק קולט שמגיבים אליו זה מעודד אותו לעשות זאת עוד ועוד, והסימן העצבובי הופך לסימן רצוני.
"אני מגיעה מתחום המדע, בעלת תואר שני בכימיה, ונתקלתי בכל הנושא במקרה. ניסיתי את זה על הבת שלי וזה עבד בצורה פנומנלית. מעבר לאפקטיביות, מערכת היחסים שלנו עברה למימד אחר. נוצרת שפה עם התינוק סביב צורך קיים. זה עוד ערוץ תקשורת, וזה משדרג את היחסים. כל הנושא של פיפי-קקי הוא לא מאוד מדובר אצל תינוקות, אבל הצורך שם. האינסטינקט של התינוקות הוא לא להתפנות על עצמם, כמו חתול או כלב שלא יעשה במקום בו הם שוכבים. הם צריכים שיעזרו להם להתפנות. אנו יודעים להניק תינוקות לפי צורך ולפי הסימנים שהם נותנים, אז איך יכול להיות שהצד השני של מערכת חילוף החומרים כל כך עלום? הם מודעים למתי צריך גם להוציא, אנחנו פשוט צריכים ללמוד להקשיב להם".