"משבר גמילה מחיתולים" מתחולל בבריטניה. מאמר שהתפרסם לפני מספר ימים בדיילי מייל הבריטי מביא תמונת מצב עדכנית של מה שקורה בבתי הספר באנגליה: מסתמנת עליה של 70% בדיווחי בתי ספר על קשיים של תלמידים בשליטה על עשיית צרכים. מחנכות לילדים בני חמש שמגיעים לחטיבה הצעירה מדווחות שכיום יותר ילדים נכנסים למערכת כשהם עדיין מחותלים, ושאחד מכל שישה ילדים עדיין אינו גמול כהלכה. גם בכיתות ביה"ס היסודי ישנם יותר ויותר ילדים הסובלים מקשיים כאלה או אחרים ולמעשה עדין אינם שולטים כראוי בעשיית הצרכים.
מפתיע? ממש לא! לא אותי. מה שקורה בבריטניה קורה בכל מדינות המערב, כולל ישראל. אני פוגשת מדי שנה מאות הורים לילדים בגיל הרך, בגיל ביה"ס היסודי ואפילו הורים למתבגרים, שילדיהם סובלים מקשיים ובעיות בשליטה על הצרכים, קשיים הכרוכים בתהליך לקוי של גמילה מחיתולים. בעיות אלה גובות מחיר כבד מבחינה מעשית ורגשית: הן פוגעות בדימוי העצמי של הילד וביחסיו החברתיים ופוגמות בדינמיקה בין ההורים לילד.
>> גמילה מחיתולים: הסיבות שזה לא עובד לכם
לחכות לגמילה טבעית? ממש לא!
ב 2011 יצא לאור ספרי "היענות לצרכים", בו התרעתי על התוצאות הבעייתיות של הגישה הרווחת כיום לגמילה מחיתולים. התייחסתי לשתי נקודות עיקריות בגישה זו:
1. גיל הגמילה:
בעוד שלפני כמה עשורים גיל הגמילה הממוצע במדינות המערב (וגם בישראל) עמד על שנה וקצת, הרי שכיום הגיל הממוצע של גמילה מחיתולים נדחה והוא סביב גיל 3. מעשור לעשור גיל הגמילה הולך ומתאחר. אני נוהגת להתבדח במרירות ולומר שבקצב הדחייה הזה יהיו בעוד כמה שנים בכיתות א' "פינות החתלה". והנה, מסתמן שההתבדחות אינה התבדחות כלל וכלל.
2. הגישה החינוכית:
בעשורים האחרונים נכתבו תיאוריות חדשות בכל הקשור לגמילה מחיתולים וכיום המלצות המומחים היא להמתין עד שהילד יהיה "בשל" ויביע ענין, רצון ונכונות להגמל. הגישה העכשווית הרווחת לגמילה היא גישה של 'הורות זורמת' אשר משאירה בידי הפעוט את היוזמה והניהול של תהליך הגמילה.
הגישה הרווחת לגמילה מחיתולים התהוותה לאורך העשורים האחרונים על סמך שינויים טכנולוגיים וחינוכיים. בתחילת שנות ה 60' של המאה ה-20 הומצאו החיתולים החד פעמיים ובעשורים הבאים הפכו לנפוצים ולזמינים לכל. מאז, העיסוק בחיתולים ובהחתלה הפך לנוח הרבה יותר, ועל גב הנוחות הזו - הדחיינות חוגגת. במקרה לגמרי, באותו עשור בו הומצאו החיתולים החד פעמיים, חלו שינויים בתפיסות העולם החינוכיות ששלטו בכיפה. גישת "הילד במרכז" תפסה לה אחיזה בין האסכולות ששלטו עד אז בעולם החינוך והפסיכולוגיה, והגישות החינוכיות הפכו לליברליות ולמתירניות יותר. אנשי מקצוע המליצו להורים להיות פחות סמכותיים עם ילדיהם, והורים רבים הבינו שעליהם להיות חברים של ילדיהם ושנכון "לזרום" איתם.
כך קורה שהתיאוריות החדשות משקיטות את המצפון. נדמה שאף אחד לא ממהר לגמול ושלאף אחד לא מפריע שהילדים נשארים בהפרשות שלהם במשך חודשים ארוכים ומיותרים. אבל אני בטוחה שלו היינו מתעוררים מחר בבוקר לעולם שאין בו חיתולים חד פעמיים היינו מהר מאוד זוכים לראות נטישה המונית של התיאוריות המופרכות הללו וגיל הגמילה היה צונח בחזרה לגיל שנה-שנה וחצי.
השילוב בין שני השינויים הללו: נוחות ההחתלה מחד, ומאידך גישה שבבסיסה הטיעון שהילד צריך להיות "בשל" לגמילה – הפך לשילוב קטלני: עלייה חדה ודרמטית בבעיות הקשורות לגמילה מחיתולים ולשליטה על הצרכים.
>> חמישה ספרי ילדים על גמילה מחיתולים
הכתובת על הקיר אך הרוב בוחרים להתעלם ממנה
גמילה מוקדמת (בין גיל שנה לשנה וחצי, ובכל מקרה לפני גיל שנתיים) עדיפה על גמילה מאוחרת. אין צורך לחכות שהילד יהיה "בשל" – יש מספיק עדויות שתינוקות יכולים לשלוט על הצרכים שלהם אפילו לפני גיל שנה. כמו יונקים אחרים גם התינוק האנושי לא נולד להיות מחותל, מלכתחילה הוא "בשל" ולולא חיתלנו אותו לאורך חודשים ושנים הוא לא היה מאבד את יכולתו לשלוט על הסוגרים. כשאנו דוחים את הגמילה דווקא ל"גיל שנתיים הנורא" המאופיין בדעתנות, במרדנות ובהתנגדות של הפעוט - אנחנו מזמנים לעצמנו קשיים מיותרים.
גמילה בגישה סמכותית-מייטיבה של ההורים. בכל גיל שבו יתחיל תהליך הגמילה - על התהליך להיות מובל על ידי הורים סמכותיים. בגישה חינוכית זו ההורים אינם "זורמים" עם הילד אלא הם לוקחים אחריות והם מנהלים את תהליך הגמילה. הם אינם ממתינים שהפעוט יכריז שהוא מוכן להיגמל, ייזום את התהליך או יבקש לעשות את צרכיו. גם בלי כל אלה ההורים יודעים כי על תהליך זה (כמו כל תהליך חינוכי אחר) להיות מובל על ידם. כשהגמילה מחיתולים נעשית על פי גישת ההורות המובילה – ניתן להמנע מהבעיות והקשיים הרווחים כיום.
*דפנה תייר היא יועצת חינוכית-התפתחותית ומחברת הספרים "היענות לצרכים" ו"הורות מובילה". לפייסבוק