פעם היינו הולכים לגן, מתלכלכים בארגז החול, אוכלים איזו נמלה וחוזרים הביתה. כנראה שהרבה השתנה בשלושים השנים האחרונות (אם אני מדברת בעשורים אז אני כנראה ממש זקנה), כי היום גן בלי חוגים זה כמו קנדי בלי קראש.
הרבה סימילאק זרם בנהר מאז שיהונתן החל ללכת לגן (חודשיים זה הרבה לא?), והיום הוא כבר מגיע בבוקר מאושר כולו אל "גן מלולון" החמוד. אלא שאחרי שנגמרה תקופת ההסתגלות בשלום, הודיעו לנו רשמית שמתחילה שנת הלימודים לקטנטנים. מה זה אומר? זה אומר סדר יום קבוע ("אמא של יהונתן, אני מבקשת לא להגיע אחרי שמונה וחצי. זה משבש לו את הלו"ז"), זה אומר שמגרשים את ההורים אחרי 5 דקות מהגן (אבל כיף לי בגן, זה לא פייר!), זה אומר שהגננת קוראת לי לשיחה כי יהונתן עושה בלאגן. בקיצור, בית ספר לכל דבר, רק שבמקום מבחנים ושיעורי בית יש חוגים.
מתיידד עם אפרוחיו
האמת, שכל עניין החוגים נשמע לי לא רע. בתקופה שלי זה היה קרמיקה ובלט שעד היום לא נמצא קשר ביני לבינם, אבל היום, מסתבר, יש עולם שלם של חוגים, לכל הגילאים, בכל התחומים, וכן, זה מתחיל בגיל שנה ושלושה חודשים.
יהונתן זכה במספר חוגים חביבים, נתחיל מהקל אל הכבד. בתחילת השבוע יש לו חוג ציור או שעת ציור, שזה ממש נחמד: מציירים, מדביקים, ובכל יום שישי, בקבלת השבת, מחלקים את היצירה להורים הגאים. עכשיו שלא תטעו לרגע, יצירת האומנות של יהונתן מתנוססת בגאווה על המקרר במקום של כבוד ליד חשבון החשמל, אבל יש לי הרגשה שלא ממש בא לו על ציור, אחרת איך תסבירו את העובדה שיש שם מדבקה וחצי וקו וכל הילדים האחרים צובעים יפה ומשקיעים? לא שאני בעניין של השוואות, אבל כנראה שדאלי הוא כבר לא יהיה.
החוג השני הוא חוג חיות. חשבתי לעצמי שזה מעולה, הרי הוא חולה חיות, הוא גדל עם חתולים ועם כלבים, הוא מת על שירים של חיות ומגיל חצי שנה עושה קולות של חיות ויודע להגיד איך עושה עז, פרה, כלב, חמור, דג, קוף, חתול ואפילו מרבה רגליים (זה לא אני, זה אבא שלו). בחוג החיות של הגן, בכל שבוע מביאים בעל חיים אחר כדי שהילדים יכירו אותו וילמדו עליו: מאיפה הוא בא, היכן גדל, מה הוא אוכל, ובעיקר שילטפו אותה. כל הילדים אוהבים את חוג החיות, אפילו אני התלהבתי בשביל יהונתן שהולך להכיר חיות חדשות חוץ מגן החיות שהוא רואה בבית. רק שאחרי השיעור השני הגננת קראה לי לשיחה ואמרה לי שיהונתן ילד מקסים, חכם ומאוד חברותי, אבל כשהביאו אפרוחים לכיתה וכולם ליטפו אותם בהתלהבות, הוא הוריד להם כאפות. אני לא מבינה למה, הרי יהונתן הקטן אמור לחפש אפרוחים על העץ, לא?
כשחזרתי לקחת אותו הוא נראה קצת מהורהר. ואז הגננת שוב קראה לי לשיחה. היא אמרה שכולם השתתפו בחוג, אבל יהונתן לא היה מוכן לשתף פעולה. המדריכה הרגיזה אותו מהרגע שהיא נכנסה, הוא נתן לה מבט חושד, תפס את הפינה שלו והחרים אותה. אני יודעת שזה נשמע קלישאתי, אבל אני באמת סומכת על הילד שלי וכנראה שהיא לא באה לו טוב כי יש משהו באנרגיות שלה שמרחיק אותו. בינינו, קצת שמחתי לגלות שפלדנקרייז זה לא הקטע שלו, אבל סיכמתי עם הגננת שלא נוותר כרגע ולאט לאט הוא יתרגל וישתלב בחוגים.
מאז חלפו כמה שבועות ויהונתן מתקדם ומתחיל להתיידד עם אפרוחיו. גם למדריכה לפלדנקרייז הוא עושה פרצוף פחות כועס ולאט לאט משתלב קצת, ואפילו הציור של יום שישי השתפר פלאים. אני באמת עוד לא יודעת איפה עובר הקו שבין ללכת עם ההרגשה של הילד לבין לא לוותר לו ולגרום לו להשתלב בפעילויות גם אם הוא לא מת עליהם. אבל בטח ייקח לי זמן, ואני אלמד, או מקסימום אמצא חוג לזה.
>> בטור הקודם: "זה התחיל בדרינק ונגמר במיטה עם גבר חלומותיי"