פעם חשבתי שבשבילי להתארגן ללכת לים זאת אופרציה. בכל זאת, חצי שנה מכון כושר, 5 שעות קוסמטיקאית, פדיקור, עוד שנה וחצי לבחור בגד ים שיתקשר עם התחת שלי, ואז להיזכר כמה אני בכלל לא אוהבת שמש, לא סובלת חול ומלח, כדורים של מטקות בפרצוף, שפיך של מדוזות, שקיות שוחות, ואנשים שלא בא לי לראות את הגנטיקה שלהם או שהם יראו את שלי. תכל'ס? הדבר היחיד שאני אוהבת בים זה איש הארטיקים החמוד שתמיד אומר שהוא הולך ואת הרעש של הגלים שאי אפשר לשמוע כשכל עם ישראל צורח "שולה, איפה הקופסה עם הפירות החתוכים?".
ואז הגיע יהונתן. דחיתי את הקץ כמה שאפשר, נשבעת לכם: הוא בהיר מדי, הוא קטן מדי, יש חיידקים בחול, זה לא בריא לו להתרועע עם כרישים, "אולי הוא בכלל לא אוהב ים - למה להכריח את הילד למה? כשהוא יבקש אז ניקח אותו". אבל אחרי שנה נגמרו לי כל התירוצים והגיע הרגע ללכת על המים.
אמבטיה גדולה שקוראים לה ים
"טוב, כמה זה כבר מסובך לקחת ילד לים, מה בסך הכל את צריכה לקחת?", אמרה אמא שלי ואז פתחה ברשימת שינדלר: בגד ים אחד ארוך (הוא תינוק ויש לו עור רגיש), בגד ים קצר (אם יתלכלך הארוך), מגבת לים ומגבת למקלחת שאחרי, סבון רחצה, שמפו, קרם שיזוף לתינוקות, קרם הגנה, קרם פנים, מקדם הגנה.
"אמא!", קטעתי אותה, "בחמישים השנה האחרונות יש שמשיות וכסאות נוח בים" (ואגב למה קוראים לזה כיסא נוח? זה בחיים לא היה נוח!).
"אהה באמת?", היא השיבה, "איזה יופי, את רואה, אמרתי לך שאת לא צריכה לקחת כלום".
קיבלתי חום יותר מחום יולי אוגוסט. עד שאני אספיק להכין את יהונתן לים הוא כבר ייסע עם חברים לתאילנד. אבל בכל זאת הוא ילד והוא לא צריך להכיר את הים רק מהטלוויזיה, אז אמרתי לאבא שלו שיביא מזוודה, כי יהונתן טס לחוף.
ב-16:35 נחתנו בחוף מציצים (הסבתא מנהריה הוציאה צו עיכוב יציאה - לא לקחת את הנכד לפני ארבע וחצי!). כמובן שאין חניה בחניון קרוב אז משלמים 50 שקלים לחניון הכי רחוק, ובתור פיצוי צריך לצעוד עד לחוף בחמישים מעלות בצל, כמובן עם כל ההר הזה על הגב ויהונתן על המנשא בבטן, ורק לקוות שאחרי כל המאמץ הזה, הוא קצת יחבב את הים.
בין שולה ושוקי מצאנו שמשיה רווקה, התמקמנו (במילים אחרות: זרקנו את הכל על החול, חוץ מיהונתן כמובן) וחשפנו לו את האמבטיה הכי גדולה שהוא ראה בחיים שלו. בהתחלה הוא פער עיניים, חשד מאוד, הסתכל בעין צרה מסביב וחשב לעצמו "מה כל האנשים הזרים האלה נדחפים לי לאמבטיה?!", ואז הוא ביקש לרדת מהידיים. כבר צעד. הוא החליט לחקור את החול, טעם והתחרט, ואז התחיל להתקדם במהירות לכיוון המים.
עם כל הציניות, יש רגע קסום בפעם ראשונה שאתה רואה משהו או נוגע במשהו חדש, וזה משהו שקורה בעיקר כשאתה ילד. כנראה שלזה המשורר התכוון ב"זו ילדותי השנייה", כי כשהרגשתי את ההתלהבות של יהונתן מהאמבטיה הענקית הזאת - גם בי עבר גל גדול של התרגשות.
מבצע "פעם ראשונה בים" הוכתר בהצלחה
יהונתן לחץ לים את היד והתחיל לצחוק את הצחוק המתגלגל הממכר שלו. אז כבר הבנתי שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה. הכנסנו אותו לגלגל הצהוב עם הגג הנפתח שסבא וסבתא קנו לו, והוא הרגיש מלך החוף, שחה והשפריץ לכל הכיוונים, צחק, טעם מהמים והתחרט, חייך את החיוך הממזרי שלו, וכהרגלו, עשה עיניים לכל ילדה ואישה בלונדינית בסביבה.
אחר כך הוא גילה שברדודים-רדודים, הוא ממש יכול ללכת על המים (טוב נו, לזחול על ארבע, אבל למה להיות קטנוניים? יש לו את כל החיים ללכת!). נראה לי שמאז ימי הטירונות שלי לא תיזזו אותי הלוך חזור כל כך הרבה פעמים, אבל הוא היה כל כך מאושר שסלחתי. אחר כך הוא החליט שבגלל שהאמבטיה הענקית הזאת שייכת לו אז גם כל הצעצועים שהילדים משחקים בהם בעצם שלו, וכל הארמונות והבריכות שלו, והלו, בתור מלך הים שיגידו תודה בכלל שהוא נותן להם להסתובב שם. חצופים. אז הוא התיישב באיזו בריכה של ילדה וחטף כאפה קטנה, אחר כך גנב לילד צרפתי את הארטיק מהיד והמניאק הקטן רץ להלשין לאימא שלו אז קניתי לו חדש. בקיצור, אחרי שחרב כמה ארמונות של ילדים והואיל בטובו לשחק עם ילדה חמודה במים ולתת לה גם את הכדור שלו, החלטנו שהגיע זמן ללכת.
לקחתי אותו למקלחונים עם החוט, ולהפתעתי, מכל הקטע הזה של הים זה הדבר שהכי מצא חן בעיניו - מה שגרם להרבה אנשים להתעצבן ולי לזייף מבטא צרפתי כי הוא פשוט לא הסכים לצאת מהמים וכל הזמן רק רצה למשוך בחוט. עכשיו שאני חושבת על זה יש לזה קטע מגניב - אתה מושך בחוט ויוצאים מים. יהונתן בטח חושב שזה קסם, כשיגדל ויגלה שזה גם קורה בשירותים הוא פחות יתלהב. אבל בינתיים, לא ים ולא כפכפים – המקלחון גנב את ההצגה.
ומאז אותו יום בהיר אחד, אחרי שמבצע "פעם ראשונה בים" הוכתר בהצלחה, בכל סופ"ש מתייצבים לפי התור בני המשפחה כדי ללכת עם המלך יהונתן לממלכת הים הקסומה. אולי בכל זאת אמא שלי צדקה ואחרי הכל זה באמת לא כזה סיפור גדול בשבילי, אבל בשבילו זאת אגדה.