לפעמים זה בגלל שהוא רוצה קרטיב ולא מקבל. או מקבל, אבל את הקרטיב האדום-ירוק-כתום, במקום כתום-אדום-ירוק. לפעמים זה כי היא רוצה דווקא את החולצה שבכביסה. או את הטוש הירוק. לא הירוק הבהיר, לא הירוק הכהה – הירוק. התקפי הזעם של הקטנטנים, או טנטרומים בשמם המכובס, לא צריכים סיבה באמת טובה או הזמנה מיוחדת – הם פשוט קורים, ותמיד בתזמון הכי פחות מתאים, כשאתם הכי ממהרים, כשיש הכי הרבה אנשים מסביב ושום בור באדמה לקפוץ אליו ולהסתתר מהפדיחה. בהנחה שפנימייה צבאית מגיל שנתיים אינה אופציה עבור רובנו, הנה צרור עצות מועילות, שנאספו מהורים אמיתיים, למניעת הטנטרום הבא – רגע לפני שהוא קורה.
1. בחרו את המלחמות שלכם. יש גילים מסויימים (בין שנה וחצי ל-30, על פי רוב) שנחשבים מאתגרים. אם אתם לא רוצים לבלות את הימים, הערבים וסופי השבוע שלכם בנפנופי אצבעות, איומים ואווירה מבאסת, כדאי שתחליטו מה שווה מלחמת עולם, ומה אפשר להחליק. יש הורים שישימו את הגבול בהכנסת אצבעות לשקע (יש לקוות), אחרים יבחרו במשיכות בזנב של החתול – נסו להחליט מה ייהרג ובל יעבור מבחינתכם, ועל מה אפשר להתפשר עם הטנטרומיסט הקטן. חשוב לא להחליף את האיסורים וההרשאות לעתים תכופות, כדי לא לבלבל את הילד – וכמובן, לא לבטל איסור תוך כדי התקף הזעם, כדי לא ליצור את הרושם שההתקף גרם לכם לסגת. קצת פאסון, אנשים.
2. הישארו רגועים. נכון, זו עצה ישימה בערך כמו "אל תחשבו על פיל ורוד", אבל למרות שבא לכם לצרוח עליו בחזרה, לדפוק את הראש בקיר או סתם לחבוט בשולחן – קחו נשימה עמוקה, ונסו להיות המבוגר האחראי. לא שהוא ייקח מכם דוגמה ויירגע בעצמו, אבל אם יש עדיין סיכוי למנוע את התקף הזעם – הוא טמון קודם כל ברוגע שלכם.
3. הציעו אלטרנטיבות. נכון שגם לכם קשה לפעמים להחליט מה להזמין במסעדה, או מה ללבוש לעבודה היום? עכשיו תארו לכם שבנוסף לזה אתם בגובה מטר, ונורא מפחדים מחטפני השועל. כדי להקל עליהם (ועליכם – טנטרום הוא עבודה קשה לשני הצדדים), אל תתנו להם להתבלבל יותר מדי. השאלות צריכות להיות: "מה את מעדיפה לארוחת ערב, לביבות או פשטידה?", ולא "מה בא לך לאכול היום?". גם לגבי בגדים, צעצועים וכל בחירה אחרת – הציעו תמיד שתי אופציות, מקסימום שלוש – ואל תתנו להם להסתנוור ולהתעצבן מהשפע.
4. תנו להם מילים. הרבה פעמים, התקפי זעם נובעים מתסכול – התנגשות בין התפיסה העצמית שלהם למציאות בפועל. למשל, ילד שינסה לפתוח קופסה נעולה, או ילד שיתקשה להסביר לכם במילים מה הוא רוצה. תמלול הרגשות או הרצונות עבור הילד ("אוי, איזה מעצבנת הקופסה הזו. בוא, אני אראה לך את הטריק ואחר כך תעשה לבד") יגשרו על הפער, ואולי, אינשאללה, יחסכו את הטנטרום. עד הפעם הבאה.
5. מצאו לו נתיב שחרור. אם אתם רואים שהילד מבעבע מזעם, אתם יכולים לנסות לנתב אותו לאפיק חיובי (או מזיק פחות), כדי למנוע או לפחות למתן את התקף הזעם. תנו לו לדפוק במערוך על שקית עם ביסקוויטים לכדורי שוקולד, ארגנו לו שק אגרוף מאולתר או שחררו אותו לרוץ קצת – כל דבר שישחרר קצת את השסתום.
6. עזרו לו לרדת מהעץ. לפעמים התקף הזעם קורה פשוט כי הילד מתבצר בעמדתו (שלא לומר: מתעקש), ומתקשה למצוא דרך לסגת. מצאו לו מוצא של כבוד – למשל, סכמו איתו שהוא יוכל לראות את הסרט שהוא רוצה מחר במקום הלילה, או שיקבל את הצעצוע המבוקש בשבוע הבא – ותנו לו לרדת מהעץ שטיפס עליו לפני שזה מגיע לצעקות.
7. לפעמים מותר לשחד. לא כדרך חיים ולא כל הזמן, אבל אם הטנטרום עומד להתרחש בתזמון בעייתי במיוחד (כאילו שיש תזמון נוח) – אתם יכולים לשחרר קצת את הרסן עם שוחד קטן מבלי לחבל לצמיתות בחינוך של הילדים. אם, למשל, אתה מחזיק ארבעה תיקים, תינוק ביד אחת ופעוט ביד השנייה, ועוד שקית במבה היא זו שתגרום לילד השלישי לא להשתטח על המדרכה או לרוץ לכביש - המסקנה ברורה.
8. תנו לו תשומת לב. נשמע טריוויאלי (וגם שיפוטי), אבל טנטרום יכול להיות פשוט דרך לקבל יחס. אם תקדימו תרופה למכה, תזרקו את הסמארטפון לאיזו מגרה חשוכה ותתנו לילד המון יחס ותשומת לב –עדיין יהיו לו התקפי זעם, אבל לפחות מצפונכם יהיה נקי.