מותה של הפעוטה יסמין וינטה בגן בפתח תקווה הציב במרכז הבמה את נושא הפיקוח על הגנים הפרטיים. אבל גם המציאות בגנים בהם יש פיקוח קבוע אינה פשוטה.
ישנם שני סוגי פיקוח לגיל התינוקות והפעוטות: ויצ'ו ונעמ"ת ורשת המשפחתונים. במשפחתונים חברות כ-3,700 מטפלות (מהן כשליש חרדיות) המפעילות מביתן משפחתונים המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה. מלבד הפיקוח מסבסד משרד העבודה והרווחה את שכר הלימוד בהתאם לדרגות ההשתכרות של ההורים. כ-18 אלף פעוטות, נהנים ממסגרות אלה ו-22 אלף נשים (אימהות ומטפלות) יכולות להשתלב בשוק העבודה.
למרות חשיבות עבודתן זוכות המטפלות למעמד ייחודי בשוק העבודה הישראלי- הן לא שכירות ולא מקבלות תלושי משכורת, דמי הבראה, פנסיה ופיצויים. מאידך הן אינן עצמאיות- הן אינן יכולות לקבוע את עלות המשפחתון להורים, שעות העבודה וגודל המשפחתון ובנוסף נדרשות להוצאות חודשיות ושנתיות גבוהות הכוללות בין היתר את שיפוץ הבית בהתאם לדרישת משרד העבודה והרווחה.
כך קורה כי בעבור עבודה של 11 שעות ביום וטיפול בחמישה פעוטות (גילאי 3 חודשים עד שלוש שנים) תרוויח מטפלת פחות משכר מינימום. "זה משהו שמוגדר לפי חוקי המדינה ", מספרת נעה נוצני, ראשת ענף הגיל הרך בארגון כוח לעובדים, המאגד את מטפלות המשפחתונים. "בנוסף, השכר מאוד לא יציב, אם המשפחתון לא מלא (פחות מחמישה ילדים), זה יורד למטפלות בשכר. נכון שהמצב השתפר במעט, אבל הוא עדיין מחפיר".
נוצני מבהירה שהיא בעד פיקוח, אך לטענתה במצב הנוכחי מתעמרים במטפלות. "אין להן את האופציה לפתוח בפרטי. ההורים זקוקים לזה, מדובר באוכלוסיות חלשות שלא יכולות לממן גנים פרטים. מצד שני, זה קצת מזעזע, כי זה מה שהמדינה רוצה, שנוותר על הפיקוח? במיוחד בימים אלו שאנו נוכחים לדעת כמה נושא הפיקוח הוא חשוב".
אוהבת את הקבוצה הקטנה
ביום ראשון הקרוב תדון וועד השרים לחקיקה של הכנסת בפעם הראשונה בהצעת החוק של חבר הכנסת משה גפנ, הקוראת להעסקתן של מטפלות משפחתוני משרד העבודה והרווחה כשכירות. "אחרי שלושים שנה של העסקה פוגענית הגיע סוף סוף העת, להסדרת המעמד שלהן", אומרת נוצני. "לא ייתכן שאלפי נשים בישראל זוכות מן המדינה למעמד ייחודי ומעוות - לא שכירות ולא עצמאיות, אלא כבולות למשרד העבודה והרווחה".
נינט ששון, מטפלת כבר 30 שנה במשפחתונים. "עם כל הכיף בעניין, המצב שלנו ממש לא טוב. אנחנו נחשבות שכירות אבל בלי התנאים של חופשות, פנסיה וכדומה. הם לא אחראים (משרד העבודה והרווחה) לגבינו, אין לי שום גב, זה הכל אני מול ההורים".
התנאים עד כדי מחפירים שזכויות בסיסיות כמו שבעה לא מתקבלות. "כשאמא שלי נפטרה, במקום להתאבל ולהיות עצובה מצאתי את עצמי בתוך ביתי כשבחדר השני ילדים מתרוצצים, כי אין לי מה לעשות, אני צריכה לדאוג לילדים הללו. כדי שמטפלת תוכל לשבת שבעה, אני צריכה להשיג עזרה או דרך המטפלות שהן לא מלאות בכמות הילדים , או להביא מישהי שתחליף אותי במקומי".
אז למה לא לפתוח גן פרטי?
"לפתוח גן פרטי מבחינתי זה להיות מסחרית. לפתוח 30 ילדים זה קבוצה, אני אוהבת את הקבוצה הקטנה שלי, זה כמו הילדים שלי. ההורים הללו גם זקוקים לנו, וגם הילדים. אנחנו תחליף של משפחה שמעניקה המון חום ואהבה לכל ילד, וזה מאוד קשה לעשות זאת עם 30 ילדים".
אורלי ביליץ מטפלת משפחתונים כבר 24 שנים וגם היא מתמודדת עם חוסר גמישות קיצוני. "יש לנו תנאים הזויים אנחנו לא עצמאיות ולא שכירות. יש לנו דרישות כמו שכירות, אבל אין לנו את התנאים של שכירות. הזכות היחידה שיש לנו, היא לסגור את המשפחתון עם התראה לפני. אני לא בוחרת את השעות, כמות הילדים, חופשה, שכר כלום ומצד שני, עוד 3 שנים אני יוצאת לפרישה ואין לי פנסיה, כי מצד שני אני נחשבת עצמאית".
אפילו טיפול רפואי לא מצליח לדחות את העבודה. "אם אני צריכה לעבור ניתוח, אני צריכה לקבוע אותו לימי חופשה שלי, במקום לנוח מהעבודה הקשה. אין לי מחליפה שהיא סטנד ביי, שהיא צריכה להיות עם תעודה. יתרה מזאת, אני אצטרך לשלם לה מהכיס שלי כדי שתחליף אותי. בנוסף, אם אני קמה חולה, אני צריכה לקבל את הילדים עם חיוך. ההורים הם מאוכלוסייה חלשה, שלא יכולים לפספס ימי עבודה והם חייבים לשים את הילד בגן ולא יכולים להבין אותי, וזה בסדר אני מבינה אותם".
בליץ מודה שהתשלום על העבודה לא באמת נותן פרטים לצרכים הבסיסיים של המטפלות. "בלי בעלי שעובד מדינה עם קביעות וכל התנאים, לא הייתי שורדת. לא מבינה איך בנות חרדיות שמטפלו, מצליחות לשרוד עם המשכורות הללו" .