פריקה ג׳נסנס היא צלמת בלגית שידועה ביכולות הסטיילינג הבלתי מתפשרות שלה, שנשענות על חיבה אדירה לוינטג׳. לכבוד פרוייקט אישי שיצרה, החליטה לקחת את הגלאם החלומי והנוסטלגי הזה, שתמיד הגיע פק״ל עם סיגריה ביד, ולהלביש אותו על ילדים קטנים. הדימויים היפהפיים יוצרים תחושת אי נוחות רצינית, ומדברים, בלי מילים, על ההשפעה החברתית שיש למבוגרים שמעשנים, על הילדים סביבם, ועל העישון בראי החברה באופן כללי.
הכל התחיל מסרטון היוטיוב הוויראלי של הילד האינדונזי שעישן שתי קופסאות סיגריות ביום. כוכב היוטיוב האומלל הזה הצליח לזעזע רבים, וביניהם את הצלמת, שהחליטה לגשת לנושא ולהבין מהם ההבדלים בין שני צדי העולם, וכיצד אנו מתייחסים לעישון. התוצאה היא סדרת התמונות ״ילדים מעשנים״, שכביכול מציגה ילדים מעשנים, אך אלה בעצם מבוגרים מיניאטוריים ומסוגננים לעילא, שנראים כאילו הם מפריחים להנאתם עשן סיגריות וסיגרים כבד, עם רפרנסים תרבותיים כבדים למרלן דיטריך, ווס אנדרסון, גטסבי הגדול ומד מן - דברים שנחשבים לקוליים במיוחד, ותמיד מתפתל בהם עשן סיגריות. הצילומים אמנם נוצרו כבר בשנת 2013 אך כעת יוצגו בתערוכה חדשה בברוקלין, ומשום כך נהנים מוויראליות מחודשת ברשתות החברתיות, מה שרק מוכיח שלא אבד עליהם הכלח.
״הסדרה שלי לא נוקטת עמדה בעד או נגד עישון״, מבהירה ג׳נסנס. ״מעשנים מבוגרים הם נורמה חברתית, ורציתי לבודד ולקחת את תשומת לבו של הצופה לבחינת נושא העישון באופן כללי. הרגשתי שילדים מעשנים יוצרים מחזה סוריאליסטי, משאירים רושם שמכריח את הצופה בהם לבחון את פעולת העישון מחדש. באופן מקרי לגמרי, בתקופה בה יצרתי את התמונות והצגתי אותן, עבר בבלגיה חוק שהוציא את העישון מהברים. הייתה קריאה קשה מצד הציבור כלפי ההתערבות הזו של הממשל בפרט, תחושת חופש שנשללת, ושהממשל נוהג באזרחיו כמו בילדים ומחליט עבורם מה טוב להם מבחינה תרבותית. לעישון יש גלאם תקופתי, רטרו, ופעם העישון במסעדות ומטוסים היה רגיל. האסתטיקה של העישון, והמניירות והמחוות של המעשנים עם הידיים הן מקסימות, אי אפשר להכחיש, אבל כשמלבישים את זה על הילדים, עם כל האטרקטיביות, הקו בין יופי לבין הכיעור שבעישון נחצה״.
מאז פרסום התמונות המקורי ועד היום, זכתה ג׳נסנס לפרסום רב, ותגובות מפתיעות על הסדרה הזו לא מפסיקות להגיע. ״השאיפה שלי הייתה רק לגרום לאנשים לחשוב על כל המשמעויות שבדבר״, היא אומרת, ״בהתחלה אנשים מביטים בתמונות כי השקעתי מאוד בצד האסתטי ובפרטים הקטנים, אבל אז הם רואים את הילד המעשן, ובעולם המערבי שלנו, זה מראה סוריאליסטי. קל בהרבה ממה שחושבים לעבוד עם ילדים, הבנות היו סבלניות ונרגשות במיוחד, וגיליתי שכשההורים לא בשטח, הרבה יותר קל לי לעבוד ויותר קל לילדים להתרכז״. 
