"כל ילד יראה משהו אחר בקופסת קרטון"
"נדהמנו לגלות שהילדים כלל לא ביקשו את הצעצועים האהובים שלהם", מספר קייזר. "הם מיד החלו לחקור את החומרים החדשים, ועבדו בצוות כדי לבנות מגוון יצירות שהמציאו לבד וסביבות דמיוניות. הם יצרו איגלו, סירת פירטים, חללית, בית מלון והרבה בתים ומטבחים".
חוץ מסביבות משחק מדומיינות, יצרו הילדים גם משחקים בתוצרת עצמית: משחקי קליעה, מסלולים לגולות וכלי נגינה שונים. "ביליתי שנים רבות כגנן עם אותם חומרים סביבי, וגיליתי שרבים מהדברים מכתיבים לנו את העיסוק. רציתי לחלץ מהילדים יותר דמיון ויצירתיות. טלפון צעצוע למשל, תמיד יראה כמו טלפון צעצוע לרוב הילדים. כך גם קופה רושמת, רכבת ומטבח. כששואלים ילדים מה הם רואים בקופסת קרטון, כל אחד יראה משהו אחר".
קייזר מתכוון להמשיך עם ניסוי הקרטונים שלו עד שהילדים, בני 3-5, יפסיקו להביע עניין בחקר החומרים. "בינתיים התלמידים עוד עסוקים ומרותקים מהאפשרויות השונות. מעבר לזה, קרה דבר מעניין: הרבה מהילדים הביישנים בגן יצאו מהקליפה, והתחילו להראות מנהיגות, וילדים שהיו להם קשיי היפרדות בבוקר נפרדים ביתר קלות".
"זה מכריח את הילדים לתקשר יותר"
"הניסוי הזה מאוד מוצלח בעיניי מכיוון שהוא מאפשר לילדים להשתחרר מהרבה תפיסות מוקדמות", אומרת הדס מימון, יועצת התפתחותית. "הוא נותן להם למצוא את עצמם בתוך החומר, וגם מלמד אותם לשאת ולתת עם חבריהם בנוגע לחזיון הדמיוני שלהם. אין הסכמה מראש לגבי הדבר שבו משחקים, החומר המופשט מכריח את הילדים לתקשר יותר ולעבוד בשיתוף פעולה, להחליף רעיונות. גם אם העניין יוצר ביניהם מריבות ואי הסכמה, מה שאני משוכנעת שקורה לא פעם, לא מדובר בדבר רע, כי כך לומדים עוד לקח חשוב בפתרון בעיות ופשרה.
"לאורך זמן, אני בטוחה שהמשחק המופשט לא יספק, ויהיה צורך באמצעים לימודיים שונים המלמדים עוד דברים, גם תכנים 'אמיתיים' קונקרטיים, בהתאם לתוכנית הלימודים בגן, אך תמיד יש מקום לשלב בנוף הגן קוביות עץ חלקות וגדולות למשל, אשר ניתן בעזרתן ליצור סביבות משחק דינמיות".