אז אחרי שארזנו את כל הבית ואחותו (מזל שעוד אין לו אחות) שזה לקח רק יומיים, חמש שקיות, מזוודה כחולה גדולה, תיק עלייה לאוטו, חבילת פמפרס, קופסת סימילאק, מתנפחים לים, ספרים, דיסקים, צעצועים, בגדי ערב, בגדי צהריים וסתם בגדים של ילד רגיל - החלטנו שאנחנו מוכנים לצאת לדרך.
העלייה לרגל קרושה בנהריה מתחילה - איזה כיף, חשבתי לעצמי: רודטריפ! נוסעים לנהריה! בערב חג! שורות של מכוניות התחילו לצפור לי במוח לפתע ולעשות לי פקק במחשבות. אמא'לה, אין מצב שאני נתקעת עם כל המדינה בדרך! ואז עשינו את הדבר הכי לא צפוי - דפקנו את כל המדינה ויצאנו שלוש שעות לפני הפקקים. זאת הייתה תחושת ניצחון, לא היה קורקינט בכביש, הכל היה פתוח כמו קריעת ים סוף בין תל אביב לנהריה... ואז גילינו שהמוח הישראלי באמת חושב אותו דבר ואחרי 10 דקות של נסיעה חופשית נעצרנו כאילו מחלקים מסיכות אב"כ בקצה השני של הכביש, איזה-פקק-מטורף! (גג עד פסח אנחנו מגיעים).
יהונתן התרומם מהכיסא שלו כלא מבין מי העז לעצור לו את הטיול. ממש לא מצאה חן בעיניו הזחילה האיטית הזאת, מה הם תינוקות?! והוא התחיל לדרוש שיפור תנאים – במבה, שירים שהוא אוהב בטלפון ובלופ אם אפשר, משחקים ולא בלופ אם אפשר, מים, אוכל, ועוד מים, ומה זה הכיסא הלא נוח הזה?! מה חשבתם לעצמכם שאני לא אשים לב בשלב מסוים? בקיצור, סיוט. הוא התחיל לבכות ולצרוח ולפתוח חלונות ולסגור ולשחק עם כל הכפתורים באוטו החדש של סבא אודי (או סבא-דובי על פי יהונתן). עברו כבר שלוש שעות אבל עברנו רק חצי דרך והפקק לא מתכנן להסתיים, כאילו כל המדינה נוסעת לארוחת חג בנהריה (יש מצב שסבתא הזמינה את כל המדינה?). למה לעזאזל אין נתיב נפרד לאנשים עם ילדים קטנים? מה, כאילו רכב ציבורי ומוניות זה יותר דחוף?!
עוד שנייה סוכות
כעבור חמש שעות שנמשכו חיים שלמים, הגענו ליעד. הרגשתי כאילו עברנו מסע כומתה, כולי פצועה, מלוכלכת, מותשת כאילו הלכתי את כל הדרך לנהריה (למה לא חשבתי על זה קודם? זה בטוח היה יותר מהיר מזה). יהונתן שפוך לגמרי, אבא גמור 2, ואיזה כיף לנו - תיכף מתחילה ארוחה חגיגית לכבוד ראש השנה וכל מה שבא לנו זה לקפוץ ראש אל תוך האמבטיה ואז למיטה, לפחות עד אחרי החגים.
אחרי הכוווווול, היה ממש נחמד והאמת שזה קצת עולה לי בבריאות להודות בזה. יהונתן כבר פז"מניק, זאת שנה שנייה שהוא יושב בשולחן ראש השנה והוא התנהג ממש יפה, לא זרק כמעט אוכל על השטיח ולא שבר שום דבר. כמעט. אחרי הארוחה הוא פתח במופע הראווה שלו: אמר את כל המילים שהוא יודע, שר את הפלייליסט שלו, ובדק את כל הצעצועים החדשים שקיבל במתנה מול כל המשפחה הנפעמת (לאיזה אידיוטים חסרי עמוד שדרה אנחנו הופכים כשיש מולנו פעוט מתוק), וכל זה כמובן בלי לפספס מחיאות כפיים על כל מחווה שהוא עושה. הוא כל כך חמוד היצור הזה שנראה לי שלרגע אפילו אני הצלחתי לשכוח כמה קשה הייתה הנסיעה. אבל רק לרגע. אחרי מופע ארוך ומרתק שכל הכרטיסים אליו נמכרו, יהונתן החליט לפרוש בשיא ושבר את השיא האישי שלו – הרוקסטאר הלך לישון ב-23:15 וגם זה אחרי שירי ערש בלופ (נראה לי שיש איזה יקינטון שמת לסגור איתי חשבון) ומסאז'ים (יש מצב שזה קשור לעובדה שהוא גנב לי את הרדבול קודם?). אנחנו נפלנו שנייה אחריו, ידענו שמחכה לנו תכנית אומנותית רצינית אז חייבים לצבור כוחות.
ואכן, למחרת חיכה לנו החי-פארק בקריית מוצקין, בחמישים מעלות בצל, אבל זה היה נורא חשוב לסבתא שיהונתן יפגוש את כל החיות האלה שהוא עושה את הקולות שלהן כל הזמן. כצפוי, יהונתן לא ממש גילה עניין בקופים, בפילים או בג'ירפות. היחידים שהזיזו לו את קצה המוצץ היו הפינגווינים (כן, יש פינגווינים בגן חיות הזה!) והעז בפינת הליטוף. אבל לפתע, בלי שום אזהרה, באמצע גן החיות, הכל נעצר, יהונתן פקח עיניים והצביע באושר – היה שווה להגיע עד הלום כדי לראות את המבט הזה על הפנים שלו, כולנו הסתובבנו במתח לגלות מה סופסוף תפס את הנסיך הקטן? חתול? מפלצת או ילדה יפה? ואז ראינו אותו - בלון הליום גדול של אנגרי בירד.
לסיכום, מסקנה ראשונה: בחיים אין קיצורי דרך ובעיקר לא בערב חג. מסקנה שנייה: עינת, תני ליהונתן לגדול בשקט בעולם של בלונים אדומים זועמים, עוד יבוא יום שהוא ימשוך לך את השמיכה ויגיד שהוא רוצה לראות קוף והוא לא ידבר על אבא. ומסקנה אחרונה: עוד ראשנה אחד מאחורינו, זאת כבר התחלה טובה, לא? או כמו שאמא שלי אומרת: "מה זה ראש השנה? ראש השנה זה סוכות, סוכות זה כבר חנוכה, חנוכה זה כבר כמעט פסח, פסח זה חודש חודשיים והחופש הגדול והנה אוטוטו יהונתן הולך לצבא".
בינתיים, שתהיה לכולכם שנה טובה ויותר חשוב מזה - שינה טובה לכל האימהות.