יאירוס מתחתן. חברנו האהוב מצא את שאהבה נפשו, והם מתחתנים ביום רביעי הבא. אני מתבאסת; לא כי זו חתונה באמצע השבוע, לא כי מדובר בשלוש שעות נסיעה ואפילו לא בגלל הקנס הכספי: אני מתבאסת כי אנחנו בשבוע השני של פרויקט אילוף הסורר, ואנחנו אמורים להשכיב את נבו בכל ערב בדיוק באותה הדרך. ובכל זאת, יאירוס מתחתן. כנראה שנצטרך לכופף את הכללים.
סבתא תשרוד את זה?
כשהתחלנו את תהליך השינה עם אלה, הנחתי שהכי קשה תהיה לי ההתמודדות עם ההתנגדות של נבו לשינויים, עם הבכי שלו. אבל מסתבר שיש משהו שיכול להציק אפילו יותר מתינוק צווחן: הצורך להתמיד.
אי אפשר להפחית בחשיבותה של ההתמדה והשגרה בתהליך הזה. אם רוצים באמת לראות תוצאות, ואלוהים עדנו שאנחנו רוצים, הרי שאסור לסטות מהדרך לרגע, אסור לעשות הנחות. אצל תינוק כמו נבו, לפחות, כל שינוי עשוי לגרור רגרסיה קטלנית במקרה הרע, או אי התקדמות מעיקה במקרה הרע פחות.
ועכשיו, אחרי שבועיים אינטנסיביים בהם אנחנו מקפידים על טקס שינה קבוע ואפילו רואים התקדמות ושיפור בשינה של נבו, נתקעת לנו החתונה הזו באמצע. אני מבינה שאין ברירה, חייבים לבקש מההורים שלי שירדימו את הילד. אבל מה יהיה אם הם לא יעשו את זה כמו שצריך?
"אנחנו נסתדר", אומרת האישה שאני בהחלט מתרשמת מהיכולת שלה להביא אותי לגיל 30 מבלי שאני זקוקה לבקבוק, נדנוד או טיול בעגלה כדי להירדם. אולי אני באמת סתם דואגת יותר מדי?
במייל היומי שאני כותבת לאלה, יועצת השינה שלי, מדי בוקר, אני מספרת לה על המשבר הצפוי ומכה על חטא. "אני יודעת שזה גרוע שלא אנחנו נרדים אותו הלילה בשלב כל כך מוקדם של התהליך, אבל מה אני יכולה לעשות. זה חבר ממש טוב, אנחנו חייבים לנסוע לחתונה הזו", אני שופכת את תסכולי. יועצת השינה שלנו אמפטית: היא יודעת שבכל שגרה יש יציאות מהשגרה, ומקווה שההרדמה של הסבים תעבור חלק.
זהו, נגמרו החיים?
שעת ההשכבה של נבו מקבילה לשעת החופה של יאירוס. אני מצליחה להתרגש בשבילו ושוכחת להציץ אל הטלפון הכבוי שלי, לראות אם יש עדכון מהבית. תסריט האימים של נבו זועק זעקות שבר בזרועותיו של אבי חסר הישע והאומלל, נדחק ממני כליל בשלב החיבוקים שאחרי הטקס. גם ההתלבטות בין סלט העדשים השחורות לגזר המתובל עם האגוזים המסוכרים הופכת את פרויקט אילוף הסורר, את ההורים שלי, את ההשכבה של הלילה ואפילו את יוצא חלציי נבו עצמו למרוחקים, מעומעמים ובלתי רלוונטיים לחלוטין. אח, איזה נתח אנטרקוט משובח הגישו לי כרגע.
אבל ברגע שאחרי, עם הקיסם בפה, אני נזכרת בהכל. באתגר ההתמדה, בתזמון הגרוע של הנסיעה הזו, בהכרח שלנו לחזור מהר-מהר הביתה. וכך, בחתונתו של יאיר האהוב, טל ואני רושמים שיא עולמי והופכים להיות הזוג הלא-זקן שעזב בשלב המוקדם ביותר חתונה אי פעם. למעשה, אנחנו בדרך לחניה כשהתור בבופה רק מתחיל להתהוות.
בדהרה הביתה על כביש שש אמא שלי מעדכנת אותי שהכל עבר בשלום. "הוא נרדם יפה עם טפיחות על הטוסיק ולא מחה", היא אומרת, ונשבעת שלא נדנדה את המיטה. אנחנו מגיעים הביתה לפני אחת עשרה בלילה, ולמחרת אני מרוצה לדווח לאלה שלא חלו חריגות משמעותיות בתהליך שלנו. ובכל זאת, החתונה הזו איננה האתגר האחרון.
"בשישי בערב קבעתי ארוחת חברים אצל לילך, נפגשים בשבע ואנחנו צריכים להביא מנה בשרית", אני מודיעה לטל, ותוך כדי שהמילים יוצאות לי מהפה אני מבינה את גודל הטעות שנעשתה. מילא שהתחייבתי להביא מנה בשרית – איך קבעתי אירוע חברתי בשעה שבע מחוץ לבית?
הדבר הנכון לעשות היה פשוט לבטל את השתתפותנו בארוחה, ולהתמסר – חסרי חברים וחיים – להשכבה השגרתית והקבועה של נבו. אבל אני לא מצליחה לעשות את זה, ומחליטה שלפעמים חייבים קצת לצאת מהקווים. כמובן שאין לי אומץ להגיד את זה לאלה.
"נבו נרדם במיטה שלו עם טפיחות תוך עשר דקות", אני מעדכנת ביובש בדו"ח שלי אליה למחרת בבוקר, בלי להוסיף שבהמשך הערב גררנו את התינוק הישן לבית של לילך, וששם הוא התעורר, אכל ארוחת ערב שנייה, חגג עד מאוחר עם החבר'ה והורדם בניגוד לכל הכללים בטיול ארוך בעגלה. יש דברים שאם אני לא אכתוב, הם כאילו לא קרו; או במילים אחרות, הלוואי ומה שאני לא כותבת בדו"ח לא יזיק לתהליך השינה של הבן שלי.
אני הולכת לנצח
אז ארוחות ערב מחוץ לבית או נסיעות הן מחוץ לתחום מעתה ועד עולם בערך, ואנחנו נמנעים מלקבוע תכניות או ביקורים לשבועות קדימה. "אל תגזימי, לא צריך להיות משוגעים, אפשר לפעמים קצת להתגמש", אומרים לי כולם, אבל הם לא מבינים את הצורך שלי ללכת ישר כמו סרגל עם הסיפור הזה, לא למצמץ, להישאר על המסלול – ולנצח.
ובכל זאת, לפעמים אין לי ברירה. כמו בערב ההוא, כשנבו התעורר בדיוק כשטל היה בשירותים. "אתה חייב לצאת מיד! אתה השכבת אותו, אתה צריך לבוא אליו בכל התעוררות! אלה החוקים! אני לא יכולה להיכנס לחדר שלו עכשיו, אסור!", אני מקוננת מחוץ לדלת המקלחת הסגורה, מנסה להישאר אדישה לקולות הבכי הגוברים מהחדר של העולל. כמובן שנאלצתי למחול על עקרונותיי ולהיכנס להרגיע את נבו; מה לעשות, יש דברים שאסור לדרוש מגבר.
אז אני מנסה לא להגזים ולא להשתגע, ומנסה גם לא לפשל. כי אם כבר התחלנו, ואם כבר עבדנו קשה והתקדמנו, ואם כבר עזבנו את החתונה של יאיר לפני השעה תשע ואפילו לא רקדנו גאנגם סטייל – מוטב שנתחיל לראות תוצאות בהקדם. שמעת, נבו? אמא מחכה, והיא לא מתכוונת לוותר כל כך מהר.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?