לרופא הילדים הקודם של בני.
שלום לך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך. אם אתה מתעניין, גם אצלנו הדברים מתקדמים לא רע. עברו בדיוק שנתיים מהפעם הראשונה שביקרתי אצלך עם הבן שלי ובדיוק שנה מהפעם האחרונה שנפגשנו לפני שהחלפתי רופא, ומרפאה.
הגעתי אליך כשנמרוד היה בן שנה וחצי. סיפרתי לך שהבן שלי סובל לפי דעתי מאיזו הפרעת אכילה. סיפרתי לך על התנהגויות מוזרות שלו הקשורות לאוכל ושינה וביקשתי ממך עזרה. הילד היה רזה מאוד, לא הסכים לאכול או לטעום כמעט שום דבר, כל ניסיון האכלה נגמר בבכי ובצרחות היסטריות, ולשמחתי השכנים לא הזמינו לנו שוטרים הביתה בכל ארוחה. ביקשתי לבצע לבני בדיקת דם על מנת לבדוק שלא נפגע בריאותית בעקבות האכילה הלקויה, אבל אתה סירבת לשלוח אותו לבדיקות. אמרת לי שאני כנראה לא מתאמצת מספיק על מנת להבין את הצרכים של הבן שלי, ורמזת (בגסות ראוי לציין) שהבעיה היא שלי.
ואני המשכתי. "הוא רזה מאוד. גם לא מנסה לאכול לבד את הדייסה. ילדים אחרים בגילו כבר אוכלים לבד, טועמים דברים עם האצבעות, והוא נבהל בכל פעם שטיפת לכלוך נוגעת לו ביד או על הפנים".
שוב הסברת לי שהבעיה טמונה בי. שאני כנראה לא מבשלת מספיק טוב, שאני היסטרית כי זה הילד הראשון שלי ואני לא מבינה בהתנהגות של ילדים. שהרבה ילדים לא אוכלים בשר, פירות וירקות ואפילו רמזת לי שאני זקוקה לטיפול. גרמת לי להרגיש קצת מטופשת.
אולי אני באמת קצת היסטרית? חשבתי לעצמי. אולי אני מגזימה. ואתה המשכת לסובב את הסכין בפצע הפתוח ולזרוק לחלל האוויר שטויות: "רואים שיש לך בן יחיד", "רואים שהוא היה בבית איתך כל הזמן ולא הלך לגן בגיל צעיר".
את המשפטים האחרונים נראה שאמרת במעט ביקורת, כאילו שאני חייבת לך איזה הסבר להחלטות שלי. ואני, במקום להגיד לך כל מה שאני חושבת עליך, הפכתי לקטנה קטנה ושתקתי. לא חשבתי להחליף רופא. לא חשבתי ללכת להתייעצות נוספת. הרי הצלחת להכניס לי לראש את הפחד הכי גדול של כל אמא צעירה – שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מחוברת לתינוק שלי, שאני לא מבינה מה אני עושה ואיך מישהו בעולם הזה בכלל חשב שאני מתאימה להיות אמא.
רציתי להאמין לך
לפני שנה הבן שלי התחיל ללכת לגן פרטי. תוך מספר ימים הגננת הבינה את כל מה שאני כאמא צעירה לא יכלה להבין - שיש לבן שלי בעיות תקשורת. לא אתה ולא הצוות בטיפת חלב עליתם על הבעיה, ולכם אמור להיות הניסיון בדברים האלו. לקחתי את הבן שלי למטפלת מיוחדת בהפרעות אכילה ולמרות שנמרוד חייך, חיבק, ושמר על קשר עין מצוין, תוך חצי דקה היא אמרה לי שהיא מזהה בעיות תקשורת. הגעתי אליך שוב בפעם האחרונה (לשמחתי). ביקשתי ממך הפניה לאבחון. בכיתי אצלך במרפאה כמו ילדה קטנה וגם הפעם לא הצלחת לכפר על ההתנהגות המתנשאת שלך. האשמת אותי ואת המטפלת בהפרעות האכילה ואת הגננת בהיסטריה מוחלטת, ושוב חזרת על אותם משפטים שחוקים שאני לחוצה בגלל שהילד הגיע לאחר שנים של טיפולי פוריות ומדובר בבן יחיד. לא קיבלתי ממך הפניה, אלא סטירת לחי בפנים (מטאפורית כמובן).
שמעתי שאמרו לך שהילד שלי עבר אבחון והתוצאות היו חיוביות. זה לא משהו שגרם לך חס וחלילה להרים אליי טלפון ולהתנצל. אני בטוחה ששמחת מאוד כשהחלטתי לעזוב את המרפאה בה אתה מקבל ועברתי למרפאה אחרת, לרופא קצת יותר אנושי. בשביל מה אתה צריך את כל ה"כאב ראש" הזה. לראות את המבט המאשים בעיניים שלי, להסתכל בכל פעם בעיניים של נמרוד ולחשוב שהאשמת את האמא שלו בטירוף.
מה עוד אני יכולה לספר לך? אני יכולה לספר שהבן שלי מהמם. אמנם בזכות היחס "הנפלא" שלך התבזבז זמן יקר וכל האבחון נדחה מעט, אבל לא נורא. אני מניחה שזה לא משהו שיגרום לך לחוש צער. העיקר שהצלחת לחסוך לקופת החולים את עלות האבחון.
הבן שלי כעת משולב בגן רגיל עם סייעת, מקבל עזרה בבעיות השונות שלו. הפרעת האכילה עדיין נותרה, אך המימדים שלה הצטמצמו. אני כבר לא מפחדת מהמילה אוטיזם, אבל בהחלט מודעת למשמעויות שלה. למדתי לא לקבל כל דבר שאנשי מקצוע ורופאים אומרים לי כ"תורה מסיני", ואני שוקלת כל דבר לגופו. אני השתניתי ומקווה מאוד בכל ליבי שגם אתה לא נשארת אותו הדבר.
אז למה נזכרתי בכל זה עכשיו? כי כאמור, היום בדיוק חלפה שנה מהמפגש האחרון שלנו, ולצערי, מקריאה בפורומים השונים המיועדים להורים לילדים על הספקטרום, אני שומעת שוב ושוב על התופעה הזו של רופאים שבמקום לשלוח את הילד לאבחון, מעדיפים קודם כל להאשים את האמא בהיסטריה.
אני חושבת שאתה ושכמותך צריכים להתבייש.
אני בטוחה שאם תשאל את הבן שלי הוא יגיד לך שאני האמא הכי טובה בעולם. בחיים, אבל בחיים אני לא אתן לאף אחד לנסות לערער על העובדה הזו!
שמה של הכותבת ובנה בדויים
רוצים ליצור קשר או להגיב למיכל? כנסו לעמוד הפייסבוק שלה
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?