אתם מגיעים לאסוף את ילדכם מהגן. הגננת פוגשת אתכם בפנים רציניות, ומספרת לכם שילדכם מתנהג לא יפה. הוא מרביץ לילדים, מסרב לקבל מרות, מתחצף, נושך, ומפריע לילדים אחרים בזמן המשחק והמפגש. "אלוהים", אתם חושבים לעצמכם, "שוב?".
אפשר לחלק את ההורים לקבוצות התמודדות: בקבוצה הראשונה יהיו הורים שיתעלמו, בקבוצה השניה יהיו ההורים שינזפו בילד, ובקבוצה השלישית יהיו ההורים אשר יעמדו חסרי אונים, וישאלו את הגננת מה עליהם לעשות.
בכל אחת משלושת הקבוצות ההורים מגיבים מתוך תחושת תסכול וקושי לשמוע את הסיפורים החוזרים ונשנים על התנהגותו של ילדם. הם לא באמת יודעים איך להתמודד עם זה. לקבוצה השניה והשלישית חשוב שהגננת תראה שהם מטפלים בעניין, אך בפועל כולם כמעט מרגישים שהילד פשוט "לא סופר אותם", שאין השפעה לכעס שלהם כמה שעות אחרי ההתרחשות. במרבית המקרים הילד יעשה כאילו הוא לא שומע, לא זוכר, ויסובב את הראש. ההורים מרגישים שזו מלחמה אבודה מראש, ושההתעסקות בהתנהגות השלילית של ילדם בגן מכניסה אותם לכעסים מיותרים, שמתווספים לכעסים שבין כה יש בבית.
כשההתנהגויות חוזרות על עצמן, והגננת מבקשת שההורים יפנו לקבלת הדרכת הורים - יהיו הורים שיבינו את הצורך, ויהיו כאלה שמיד ייכנסו למגננה, ואף יתקפו את הגננת, על כך שהיא לא מטפלת כמו שצריך במקרה, על כך שהיא לא משגיחה מספיק כדי למנוע, על שאין לה סבלנות אל ילדם, ועל כך שהיא משליכה עליהם את העול במקום להתמודד, כי כך קל ונח לה יותר.
ילד שקשה לו להציב לעצמו גבולות זקוק לגבולות חיצוניים חזקים עד שילמד להציב אותם לעצמו לבד. כלומר הוא זקוק לשוטר חיצוני. כאשר אין לו גבולות, ואין מי שיעצור אותו - הוא מרשה לעצמו לעשות ככל העולה על דעתו, לרבות להפריע ולפגוע באחרים, מה שגורר אוטומטית יחס כועס כלפיו. בדרך כלל, כאשר ילד "עובר את הגבול" בגן, נוכל לראות שגם בבית להוריו קשה לעמוד מולו מאוחדים ולהציב לו גבולות ברורים. הרבה פעמים מדובר בהורים שיש ביניהם קונפליקטים לגבי דרך החינוך והתגובה הנכונות, הם יהיו לעתים רכים מדי ולעתים תוקפניים מדי, מה שגורם למסרים כפולים, והם יהיו מלאי רגשי אשם על שכל פעם הם כועסים על הילד, מתוך חוסר אונים וחוסר כלים להתמודדות. כל אלה יובילו לילד שעסוק כל הזמן בבדיקת גבולות.
עכשיו בואו נחזור לגננת שרוצה חיים קלים.
מכל האירועים בגן, זכור לי יותר מכל מקרה אחד בו הילד היה אלים בצורה קיצונית, ולא קיבלתי את שיתוף הפעולה של ההורים. האם הייתה בהתנגדות מתמדת. היה לה קשה מאוד לשמוע שבנה פגע בילדי הגן על בסיס יומי, וניכר היה שהיא מתחילה להפנות את תסכולה לכעס על הצוות. רצינו לעזור לילד, ולכן ביקשנו שיפנו לאבחון ולהדרכת הורים, אך נתקלנו בהכחשת המצב ובסירוב נחרץ. היא סיפרה שבבית הוא מתנהג כמלאך, ושהיא אף פעם לא גוערת בו, אך כאשר הייתה מגיעה אל הגן ובנה היה רץ ומרביץ לילד תוך שהוא מחייך אליה במבט זדוני - היא היתה מסתכלת עלינו בחוסר אונים, ניגשת וכורעת ברך לידו, ו"נוזפת" בו בטון רך ומתחנן: "אוי, ממי שלי, אתה יודע שזה לא נעים לו". ובנה היה מחטיף לה סטירה בתמורה, וממשיך לחייך. גם כאן, במקום להציב לו גבול ברור שאלימות היא מחוץ לתחום, היא הייתה ממשיכה בקולה המתחנחן כלפיו. ללא ספק היא התקשתה להציב לילדה גבולות, וחששה שייראה בה שוטרת ולא חברה, אך כשאין שוטר חיצוני - הילד לא מצליח לבנות לעצמו שוטר פנימי ולווסת את התנהגותו התוקפנית.
בגן הייתי זקוקה להשגחה צמודה עליו, מה שלא אפשר לי לתת את תשומת הלב הראויה לילדים אחרים. הדבר הביא אותי ואת הצוות לקושי ולתסכול ממשיים. נאלצנו לנטרל אשת צוות, ולעתים לא לאפשר לו להצטרף אל הילדים למשחק, שכן כל רגע הוא פגע באחר. נכון שהיה לצוות ולי קשה, ונכון שזה היה לא הוגן כלפי הילדים האחרים, אך מי שהיה אומלל יותר מכולם היה הילד עצמו.
אז הורים יקרים, זכרו שבסופו של דבר טובת הילד צריכה להיות בראש סדר העדיפויות, ולא מי צודק. אם אתם הולכים לקבל עזרה בבית - בעצם אתם מקלים על עצמכם וגם על חיי הילד בבית ובגן.
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.