זהו. יהונתן שלי בן שנתיים וחצי, שזה בדיוק הגיל שאפשר להתחיל. להתחיל מה? להביך את ההורים בכל הזדמנות אפשרית. כן, זה מין גיל קסום כזה שמצד אחד הילד מתחיל להגיד משפטים ומילים ורגשות שהופכים אותי לשלולית. אין לי מושג מאיפה הוא למד אותם, שהרי אבא שלו עד היום לא יודע לנסח רגשות. מצד שני אין לי שום שליטה על שאר הדברים שהוא אומר או זוכר, ויהונתן שלי יש מין כישרון טבעי כזה לזכור כל מה שלא צריך. ודווקא את זה הוא כן ירש מאבא כמובן.
אז מה עושים? או - קודם כל רבים. אם אפשר גם לצעוק ולהאשים אחד את השנייה זה תמיד מוסיף. אם אפשר שגם הילד ייכנס לוויכוח, אז בכלל זכיתם באידיליה. אבל זה ברור לכולנו שאיפשהו ומתישהו צריך לעצור את הסופה המטורפת הזאת (שאלה לעצמי: איך זה באמת שאין חזאים שיבשרו לנו על תקופות סוערות בזוגיות וירגיעו מתי השמש שוב תצא?).
איך שלא יהיה, לאור הברקים והרעמים בבית, החלטנו לעשות מעשה יצירתי, בעזרת ייעוץ מקצועי של חברתי המשוגעת ג'. היא רווקה וטוב לה, יש לה 2 חתולים וערימה של גברים וכאב לה מאוד לשמוע על מצבנו החשוך.
ערב אחד, היא קפצה לבקר וחשפה בפנינו שתוך כדי השיטוטים האינסופיים שלה באליאקספרס ואיביי היא במקרה הבחינה שניתן להשיג באתרים האלה לא רק מגפוני הפלסטיק החדשים בזול, אלא גם יופי של צעצועי פלסטיק למבוגרים (במילים שלה: " אסף, יש כאן תחת מסיליקון רק ב-9 דולר, נשבעת לך!")
אז מתוך תסכול/סקרנות/שעשוע/חרמנות (או בעצם שילוב של כל אלה ביחד), התחלנו לחקור את העניין ונתנו ל-ג' היקרה לשחק עם יהונתן החמוד. לאחר שקיפות עורפית קצרה וסקירה מורחבת של האתר, מצאנו בדיוק את מה שחסר לנו. עכשיו רק צריך להזמין אותו והכול יהיה בסדר. בערך.
ג' נעתרה לעזרתנו ותקתקה מיד את ההזמנה, יונצ'וק גילה בגרות מפתיעה ובכל אותו הזמן התעסק עם פאזל חיות חשוד שמעולם לא התעניין בו מקודם. לאחר שסיימה את ההזמנה והגיעה לעניין הכתובת, היא רצתה לרשום את הכתובת שלנו - מה שעורר דיון סוער בשולחן, שגם אליו יהונתן נשאר אדיש.
אסף: "נראה לך באמת?! מה, אני אלך לדואר ויגיד להם איפה הבולבול שהזמנתי?"
אני: "מה קרה? זה סגור. מה הבעיה להביא פאקינג דילדו מהדואר?"
ג: "אסף, אני הזמנתי ת'בולבול, אתה הולך להביא את הבולבול!"
אסף: "אז שעינת תביא, אני לא הולך לקחת בולבול מהדואר, הגזמתן!"
ג: "טוב קרציות, אני אביא וזהו".
כביכול שיחת סלון תל אביבית שפויה ונורמאלית, חוץ מהעובדה שקטנצ'יק יושב בסלון. הוא אמנם התעלם מאתנו לחלוטין, אבל כבר למדתי שפראייר הוא לא. חשבתי לעצמי שאולי, רק אולי, הפעם הוא חש בנואשות שלנו והחליט לשתף פעולה ולשמור על זכות השתיקה.
למחרת, הלכנו לגן והכול עבר חלק. אחרי הגן, חזרנו הביתה, וסבתא באה לבקר את הנסיך שלה. יהונתן הראה לה את כל הצעצועים החדשים ואת הספרים שלקחנו מהספרייה (קצת תרבות בין הפורנו), ואז סבתא הוציאה מכתב שהגיע בטעות אליה אבל היה מיועד לנו, ואמרה שזה דואר רשום וזה היה בדואר.
ואז, כמו כלב משטרה שניתן לו הקוד לתקיפה – יונצ'וק זקף אוזניים, הסתובב לסבתא בהילוך איטי דרמתי ואמר לה: "טאטא! אבא הולך להביא בולבול מהדואר!"
סבתא הנאיבית, שאף זאב לא פיתה אותה מעולם, הייתה משוכנעת שהיא לא שומעת טוב, ושאלה אותו: "מה אמרת מתוק?". יהונתן לא נעתר למבט המקפיא שלי וחזר על הכרזת העצמאות שלו: "אבא הלך להביא בולבול מהדואר!"
כי מה שיונצ'וק הבין זה שלגמרי ולחלוטין וללא צל של ספק צריך להגיד לכולם את מה שאבא ואמא מדברים בבית, והוא החליט לדווח בתפוצה ארצית לכל מי שפגש – על הבולבול והדואר והוא לא חסך.
אז בינתיים, הקרנבל ממשיך ועד שיגיע בולבול מהדואר, עצה ידידותית בשבילכם: אם יש לזה אוזניים ופה וזה מדבר - אל תנסו את מזלכם. הוא לא יעבוד. גשו לחנות הסקס הקרובה והכי טוב שפשוט תעשו אהבה - לא הזמנה.