פייר, מצד אחד הם צודקים. מבחינה חברתית זה לגמרי הזמן. חס וחלילה שנזוז מפס הייצור. הרי בספר החוקים הפולני כתוב פער של שלוש שנים ושלושה ילדים. לכן, אני לא מאשימה אותם, אבל מצד שני ,רבאק, אנחנו עדיין עובדים אצל הילד הראשון שלנו 24/7, אז איך לעזאזל נעשה עוד אחד? גם בשביל לעשות צריך זמן, לא? אז עם הסביבה עוד הצלחתי להתמודד - פה הכחשה שם עקיצה חזרה בנוסח "גם את עובדת על עוד ילד? אה, לא?! סליחה". אבל אז הגיע יהונתן.
פולני זה לנצח
לפני כמה ימים אספתי אותו מהגן ומשם המשכנו לבית של חבר שלו. הוא שיחק עם החבר, אני קשקשתי עם האמא, עד שפתאום שמעתי מכיוונו משהו שצד את אוזני. הוא סיפר לאותו חבר בשיא הגאווה שגם לו יש אחות. כאילו עוד מעט תהיה לו. או אח. החבר, שגם ככה אין לו מושג על מה הוא מדבר, אמר לו "בוא תופסת" ושניהם שכחו את תשעת החודשים שגזרו עליי באותו רגע. החלטתי להתעלם מהתקרית הזאת כי הם ילדים ומה הם מבינים ובטח הוא ממציא עליי מלא שטויות אחרת אין לי הסבר למה הגננת מסתכלת עליי לפעמים במבט הזוי.
אלא שאחר כך הגענו הביתה. ההתלהבות הייתה רבה כי סיפרתי ליהונתן בדרך שסבא ביבי בא לבקר. יונצ'וק אוהב את סבא ביבי, יש להם את המשחקים שלהם והסיפורים שלהם והוא היחיד שהוא מוכן שירחץ אותו בלי התנגדות, כי לסבא ביבי אין בעיה שהוא ישפריץ עליו את כל המים מהאמבטיה. חוץ מזה, הוא סבא-קלאוס - תמיד מביא מתנות. אז סבא ביבי הגיע והביא אתו שלל הפתעות כצפוי, יהונתן היה מאוד מבסוט ואחרי שמיצה את כולן תוך חצי שעה הוא הלך עם סבא לאמבטיה ואני נשארתי לאסוף את השברים. כעבור רבע שעה, הנסיך יוצא עם המגבת המלכותית כולו מאושר ומחויך. גם לאבא שלי משום מה נסוך אותו חיוך. עוד לא הבנתי את גודל הנזק באותו רגע.
אחרי שהנסיך התפג'ם והסתרק והתייצב לידי בסלון, אבא שלי חייך וחיבק אותי כמו ילד. אחר כך שאל אותי אם אני רוצה לספר לו משהו. פה חשדתי. אמרתי לו שאין לי שום חדשות, אלא שאז קלטתי את הפזילה המפורסמת אל הבטן שלי. "אבא, למה לעזאזל אתה מסתכל לי על הבטן?!", שאלתי. הוא חייך ואמר "זה בסדר, יהונתן כבר סיפר לי".
"סיפר לך מה?!", תהיתי.
"זה בסדר, לא צריך להתבייש זה חדשות טובות! מזל טוב!", הוא השיב בדרכו הפולנית.
"אבא, אני לא יודעת מה יונצ'וק סיפר לך, רק שתדע שיש לו דמיון מאוד פורה ואתמול הוא סיפר לי שיש לו חנות צעצועים ושהחתול מלמטה בא לישון אצלו", הגבתי.
כמובן שאבא שלי חשב שאני סתם מכחישה והמשיך לחייך, אז אמרתי לו: "אבא תירגע, אני לא בהיריון". הוא התרגז ושאל "אז מה אני אמור להבין מזה שיהונתן סיפר לי שהולכת להיות לו אחות? אני הרי כבר רגיל שהכל אני יודע אחרון".
נו, שוין. פולני זה לנצח כנראה. אמרתי לו שאני מבטיחה שבפעם הבאה (עוד מאה שנה כנראה), כשאני אהיה בהיריון – הוא יידע ראשון. אבל בינתיים, בבקשה שכולם יעזבו אותי בשקט ויפסיקו לפזול לי למטה, כי האמת היא שאני פשוט אמא במשרה מלאה פלוס מבשלת פלוס עובדת פלוס מכבסת פלוס נהגת פלוס צוות הווי ובידור - מה שלא משאיר לי הרבה זמן ללכת לסטודיו סי (הם התקשרו אליי כבר 3 פעמים להגיד לי נו נו נו. תשחררו גם אתם!). אם יש לי טיפה בטן - זאת הסיבה האמיתית!
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני לא רוצה אח או אחות ליהונתן, זה לא שאני לא חושבת על זה ודוחה את הקץ כל לילה, זה לא שאני לא מסתכלת על הגלולות ומתלבטת על המשך העסקתן, אבל כרגע, בקושי יש לי זמן לכתוב את הטור שלי, אז תנו לגדול בשקט ולגדל בשקט. גם אם מדובר בסתם בטן.