תמונות בלתי נסבלות ממה שהתרחש ב"גן הזוועות" ברמלה הותרו אתמול (רביעי) לפרסום. מעל 200 מקרי אלימות מצד הגננות והסייעות כלפי ילדי הגן תועדו במשך תקופה של חודש וחצי בלבד - מכות עם כפכף ומגב, סטירות, קשירות והטחת ילדים בעוצמה על כיסאות ומזרנים. שמונה סייעות מהגן בניהולה של ליטל ברסי נעצרו, בנוסף לברסי ובן זוגה.

נועה, אם לילד שלומד באותו הגן, תיארה ב"חדשות הבוקר" את הרגע הנורא שבו צפתה לראשונה בתיעוד המעשים. "אלה סרטונים נורא קשים שקשה לצפות בהם. אלה זוועות שלא יכולנו לדמיין שבאמת מתרחשים בגן", סיפרה נועה, "בכל סרטון שראינו שפשפנו את העיניים כדי לראות אם זה באמת אמיתי, אם זה באמת קרה במקום שבו שמנו את הילדים שלנו. אנחנו עוברים תקופה שהיא סיוט, לא ישנים".

"זיהיתי את הילד שלי בלא מעט סרטונים, מעטים הסרטונים שהוא לא מופיע בהם חוטף", המשיכה נועה, "בין אם זה סטירות, בוקס, מגבונים לראש, משיכה מהיד, זריקה על הכיסא או הטחה על המזרון, דברים נוראיים. היו סימנים אבל לא משהו שעורר חשד שדבר כזה קורה. הרבה פעמים היינו מקבלים מראש דיווח שהילד יחזור עם סימן בטענה שילד אחר זרק עליו צעצוע או שהוא נפל בחצר. בתור אמא כשאת מקבלת הודעה מוקדמת כזאת מהגננת, את אומרת, 'בסדר, זה יכול לקרות, אלה ילדים'. לא עבר לי בראש שזאת פגיעה מהצוות".

בית המשפט עשה הפרדה בין הסייעות שנשארו במעצר לבין הגננת, בן הזוג שלה ועוד סייעת שרק הייתה עדה, אותם ישחררו למעצר בית.
"מבחינתנו ההורים כל מי שהיה נוכח בגן הזה אי פעם אשם באותה מידה. גם הסייעת שלא נקטה פיזית באלימות, אם היא הייתה שם וראתה איך מתעללים בילדים האלה יום יום, שעה שעה, איך הגן מתנהל באימה ובפחד ולא דיווחה, היא אשמה בדיוק כמוהן. משה וליטל, מנהלי הגן, הנחו את הצוות להתנהג ככה, אז על מה הם משתחררים למעצר בית? הם אשמים בדיוק כמו הסייעות שנקטו באלימות פיזית, אם לא יותר מזה".

הם אשמים באותה המידה בעיניך, אין הבדל.
"הם נתנו לזה יד, הם אישרו את זה. זאת הדרך שהייתה מקובלת בגן. זה היה מאוד ברור שמי שלא מתנהג יפה בגן ומי שבוכה, זאת הדרך. בכל הסרטונים רואים שאין צעצוע אחד על הרצפה, הילדים מסתובבים בינם לבין עצמם, מפוחדים, רועדים, נתלים על החלון שאולי מישהו יציל אותם. זאת אווירה של פחד".

מה עשית אחרי שצפית בסרטונים הנוראיים?
"אחרי שנחשפתי לסרטונים הילד כבר ישן, הלכתי לשבת לידו, הסתכלתי עליו ולא הפסקתי לבכות. אני מחבקת ומנשקת אותו המון, אני מנסה לתת לו כמה שיותר חום ואהבה ואת המקום החופשי בבית. הוא לא יודע מה זה לשחק. זאת רק תחילת הדרך ויהיה מאוד קשה לרפא לו ולנו את הפצעים. האמונה שלנו באנשים נעלמה, לא יודעת איך בשנת הלימודים הבאה אכניס אותו לגן. כרגע זה רחוק ממני שנות אור".

איבדת את האמון.
"אין לי אמונה באף אחד יותר. האמנתי בסייעות ובמנהלת הגן אמונה עיוורת. כל פעם אמרתי כמה אני אוהבת אותן ומעריכה אותן ושהילד שלי הוא מה שהוא בזכותן. בסוף אני מגלה שהרעפת האהבה, החיבוקים, החיוכים והנשיקות, זה בעצם מבוטא במכות, בקשירות, בהטחות ובזריקת מגבונים. המלחמה שלנו היא קודם כל למען הילדים שלנו, כי היום זה שלנו ומחר זה שלכם. אנחנו רוצים שיהיה פיקוח בגנים והחמרת ענישה".