מיזם "מעונצ׳יק" באילת של רשת "התחלה חכמה" מבית החברה למתנ״סים יצא לדרך עם 11 כיתות רב גילאיות עבור כ-240 פעוטות בגילאי 3 חודשים עד 3 שנים. לשם כך הכיתות צוידו בכל הציוד הדרוש לכך וגויסו כ-30 נשות צוות, כאשר המטרה היא לאפשר להורים להתחיל ולחזור לשגרת חיים.
"הרשת מפעילה בשגרה מעונות יום בכ-190 שלוחות ברחבי הארץ וגאה להיות הראשונה להתגייס למשימה הלאומית, ולתת מענה מקצועי, מקיף ואיכותי למפוני הדרום והצפון", מספרת רבקה פישמן, מנהלת מחלקת הגיל הרך בחברה למתנ״סים, "המעונות יתנו מענה בסטנדרטים הפדגוגיים הגבוהים של הרשת ויאפשרו להורים לחזור לפחות באופן חלקי לשגרת חיים במצב החדש. בימים הקרובים נמשיך לתת מענה ליישובים והמועצות האזוריות המפונות, עם מעונות יום נוספים עבור מפוני מ״א אשכול ועבור תושבי קריית שמונה בערים נוספות בארץ, בהן ירושלים, הרצליה, מגדל העמק ועוד".
"עכשיו אני משחררת את ארי בלב שלם"
דנה שוורץ (43) נשואה ואימא לחמישה ילדים בגילאי 22,19,16,13, וארי בן ה-8 חודשים, היא אחת ממפוני שדרות, אשר נמצאת בימים אלה עם חלק מילדיה בבית מלון באילת. דנה עובדת כמזכירה בפנימיית "כפר סילבר" ליד אשקלון. לאחרונה, היא עובדת מרחוק, בעיקר בבקרים בהם ארי נמצא במעון. "המעון התחיל לפעול לפני שבוע, עד היום אף אחד מילדיי לא היה במעון, רוב הזמן לא עבדתי והם היו איתי בבית עד גיל 3, כי תמיד חששתי ממעונות, ודווקא עכשיו אני משחררת ושמה שם את ארי בלב שלם", מספרת דנה, "מדובר במעון מוכר בשדרות, ויש שם סייעות בעלות ניסיון שפונו גם הן מהבית ומצאו להן כאן תעסוקה. יש שם שלוש מטפלות על עשרה תינוקות, ויש המון מתנדבים, והילדים מקבלים שם המון חום ואהבה".
דנה מספרת כי חדרי הכנסים בבית המלון הומרו למעונות, לפי חלוקה גילאית. בעיצוב המעון השקיעו משאבים רבים בציוד חדש והוא פועל מהשעה תשע עד אחת. "בזמן הזה אני יכולה להתקלח, לעבוד קצת, ולעשות סידורים. בעלי במילואים באזור המרכז, וזו ההזדמנות שלי לקחת כמה דקות לעצמי. דואגים לנו כאן להכול, מה שחסר זה רק בית ספר לבת שלי בכיתה ח'. ביקשתי מאגף החינוך באילת שתיכנס לבית ספר ותפגוש אנשים בגילה, ומאמינה שיאשרו לה באופן חריג".
"אם הוא היה נשאר לבד בבית בשדרות, הייתי משתגעת"
באותה שבת שחורה, דנה ומשפחתה לא היו בשדרות. "בשמחת תורה חגגנו יום הולדת 70 לאימא שלי, נסענו ביום שישי כל המשפחה לחגוג לה בוילה בצפון. הילד בן ה-16 שלי הוא חרדי ולומד בישיבה, כבר שנים הוא לא מוכן לנסוע איתנו לנופש, מטעמי צניעות (אנחנו משפחה חילונית). גם באותה שבת הוא התעקש להישאר בבית, ביום שישי בבוקר בישלתי לו אוכל לשבת ונסענו. אחרי שכבר עברנו את אשקלון, הוא בדיוק חזר מבית כנסת והתקשר אליי, שמע שכבר יצאנו לדרך. אמרתי לו: 'אלעד, רק תגיד שאתה רוצה לבוא, ואני מייד חוזרת לקחת אותך', והוא פתאום אמר: 'חכי אימא אני שואל את הרב', והרב אמר לו: 'סע עם ההורים', חזרנו לאסוף אותו, אנחנו קיבלנו את הנס שלנו. אם הוא היה נשאר לבד בבית בשדרות, הייתי משתגעת".
דנה מספרת כי ראתה צילומים מהשביעי לאקטובר של מחבלים מסתובבים בין הבתים ובחצרות של בתים ברחוב שבו היא גרה. "ברחוב הם שחטו את כולם אבל בשדרות משום מה הם פחות נכנסו לבתים". לאחר הסופ"ש בצפון, דנה ומשפחתה לא חזרו הביתה. "נסעתי לאחי בהוד השרון ואח"כ לאילת לאחותי. בעלי איש קבע, שירת 20 שנה בגבעתי אז הנדודים לא חדשים לי. בכל סבב או מבצע תמיד התקפלתי ולא חזרתי הביתה עד שזה נגמר, לא הסכמתי לתת לילדים שלי לשמוע אזעקות, לא כשגרתי באשקלון ולא בשדרות. הרבה אנשים כאן עם חוויות של חרדות, בגלל שנים של אזעקות, זו חוויה שקשה לתקן אותה".
"זה עשה לי טוב לצאת בבוקר ולעבוד"
"חבל שפתחו רק אחרי חודש וחצי, זה היה טוב לילדים ועשה טוב להורים שיש להם הפוגה של כמה שעות בתוך כל הבלגן והלחץ הזה", אומרת סתוונית מורנו (52) משדרות, מטפלת במעונות במוסדות חינוך כבר שנה שביעית, ועובדת בימים אלה כמטפלת במעון באילת, "אני מצדיעה לכל מי שנרתם להקים את המעון, זה היה שיתוף פעולה פורה של צוות המתנ"ס והעירייה. אני בטוחה, שאם היו פותחים שלוש מעונות בכל מלון כולם היו מביאים את הילדים".
סתוונית מספרת שברמה האישית, לה זה עשה טוב לצאת בבוקר ולעבוד. "אני מסוג האנשים שחייב להיות פעיל, לפני שפתחו את המעונות, התנדבתי. יש כאן המון משפחות, וזה ממש חשוב להורים שתהיה מסגרת לקטנטנים, והם מאוד מעריכים את זה. יש כאן 54 ילדים שמחולקים לתינוקייה, פעוטות ובוגרים, שזו הקבוצה הגדולה ביותר, איתה אני עובדת. עד היום נפתחו 8 מעונות באילת, שכרגע פועלים מ-8:30 עד 13:30".
ב-7 לאוקטובר סתוונית הייתה בביתה עם כל משפחתה שישנה אצלה בחג: שלושת ילדיה ונכדיה, בסך הכול 12 איש. "התעוררנו בבוקר מהמטחים, ובעלי צעק לי: 'מלחמה, מלחמה', לא הבנתי על מה הוא מדבר. הערתי את הנכדים כדי שייכנסו לממ"ד. חברה של הבת שלי שלחה לה הודעה שיש מחבלים בשדרות ובמשטרה, אבל עדיין לא הבנו את גודל הזוועה".
"יום אחד נצטרך לחזור הביתה, ללא הביטחון שהיינו רגילים לחיות בו"
סתוונית מתגוררת בדירת קרקע שחלון הממ"ד שלה פונה לכביש הראשי, ואין גדר או שער שתוחמים את הבית. "שמענו צעקות של 'אללה אכבר' מהרחוב. השכן התקשר ואמר שהוא רואה מהמצלמות מחבלים, היו לנו המון הפסקות חשמל, הם ירו ברחוב על רכב עם שלושה אנשים שהיו בו, והם זרקו רימונים על בית הכנסת".
במשך שעות ארוכות המחבלים עלו וירדו ברחוב בו סיתוונית גרה, אך משום מה לביתה הם לא נכנסו. "הם ניסו להתקרב לבית שלי ולא יודעת מה מנע מהם להתקרב. הכי קל לפרוץ את הבית שלי כי אין לי שער, אבל כנראה שיש לנו שמירה מלמעלה. לא יצאנו מהממ"ד, רק בחמש בערב יצאתי כדי להביא קצת לילדים משהו לאכול. הנכדה הקטנה לא הבינה מה קורה, רק הבינה שיש אזעקות והגדול יותר התחיל להקיא מרוב פחד, עד היום הוא אומר שהוא לא מוכן לבוא יותר לבית שלי".
במשך שלושה ימים, סיתוונית ומשפחתה נשארו בממ"ד, על אף שגם שם לא היה בטוח. "הממ"ד לא נסגר לי כי הידית יצאה מהמקום, רק למחרת בבוקר פתחנו קצת כדי שיהיה לנו אוויר. יצאנו לשירותים, לסלון, אבל נשארנו שם עד יום שלישי כי פחדנו לצאת, והאוכל הספיק לכולנו עד אז. ביום שלישי יצאתי מהבית והרגשתי שנשארנו לבד בשכונה, הרוב ברחו כבר ביום ראשון ושני. החלטתי שאנחנו נוסעים משם. נסענו לאילת, ואחרי יומיים חיתנתי את הבת שלי, עשינו לה חתונה מאולתרת במושב אמונים. נכנסנו לבית עם ליווי, כדי לקחת את הבגדים שלנו, ומאז כולנו באילת".
"אני מתגעגעת הביתה, מי לא רוצה את הפינה שלו? בעלי נוסע פעם בשבוע וישן בבית בשדרות, כדי לבדוק שהכול בסדר. באיזשהו יום נהיה חייבים לחזור, כבר לא יהיה לנו הביטחון שהיינו רגילים להיות בו, אבל אין לי ברירה, אם הייתה לי, הייתי עוברת משם".