"הבטחתי לו שהוא יהיה יפה ושנמלא אותו באהבה"

בחודש אוגוסט האחרון ילדה מושקי ציק, בת ה-25 מנתניה, "ילד מיוחד" לפי הגדרתה. "לפני חצי שנה קיבלתי את אחד המבחנים הגדולים של חיי", היא מספרת, "אמנם הייתה לי לידה מדהימה אבל אחרי יום שלם, ברגע המושלם הזה שהמיילדת מאשרת 'זהו, הוא בחוץ!', כשרק חיכיתי לשמוע אותו בוכה ולחבק אותו, לבכות ביחד איתו מאושר, אחותי הייתה הראשונה שאמרה לי שקיבלנו אוצר מיוחד".

מושקי ציק, דתייה מאמינה ברבי מליובאוויטש, אומרת כי בחסידות אליה היא משתייכת, מקובל כי ישנם רגעים בהם הבעל לא יכול להיות בלידה ולכן אחותה הייתה איתה, תמכה בה ועזרה לה. "אחותי, המלאך השומר שלי, ראתה ישר והיא אמרה לי שישראל ילד מיוחד. היא עמדה מהצד וראתה את ישראל יוצא לאוויר העולם. כשעניתי 'אוקי', ידעתי שהחיים שלו יהיו מדהימים. שניה אחר כך, סובבתי את האוצר החדש לחיבוק וראיתי שהוא שונה מכל מה שראיתי. נשמתי עמוק וידעתי, ידעתי שאנחנו נהיה אלה שנהפוך אותם למדהימים. ואז סוף סוף בכיתי, את ההקלה של להיות אחרי לידה, את האושר שנולד לי ילד משלי, את ההלם של מה-עושים-עכשיו, את האהבה והחמלה לנשמה הזו שהולכת לעבור מסע כל כך מאתגר, את הפחד המשתק מהלא נודע, מהפער בין מה שחלמתי ומי שקיבלתי".

"הבטחתי לו שהוא יהיה יפה ושנמלא אותו באהבה"

כאמור, ציק ילדה ילד עם מספר רב של מומים וללא אוזניים. היא מספרת בחיוך כי "לישראל יש הרבה מומים גם מבפנים וגם מבחוץ. הוא נולד בלי אוזניים והוא נולד עם שפה וחך שסועים, שזה מה שתיקנו לו מבחינת החוץ. מעבר לכך יש לו מום בעין, בלב ובעמוד השדרה. בפועל ידענו זאת רק כשהוא נולד. מבחינת ההיריון, חוץ מריבוי מי שפיר - ממה שידענו הכול היה תקין. רק כשהוא יצא, ראינו מומים בפנים ולמרות שהוא בן כמה חודשים הוא כבר עבר ניתוח. עכשיו ברוך ה' מצבו יציב והוא מרגיש טוב".

איך הרגשת אחרי שראית אותו?

"ברגע הכי אישי שלנו, הבטחתי לו שהוא יהיה יפה ושנמלא אותו באהבה, שהוא יהיה מוקף חברים ומפוצץ בטחון עצמי. שיהיה לנו טוב ביחד. לקחו אותו לבדיקות ואשפוז בטיפול נמרץ ילודים ואני הבטחתי לו שאבוא לבקר. אחרי התאוששות עברתי למחלקה. לא למחלקת יולדות, אלא למחלקת נשים, שם לא אהיה היחידה שנמצאת בלי תינוק. הסתכלתי למעלה על התקרה הלבנה הזו ולקחתי את הימים להפנים. הפנמתי שיהיה לי קשה יותר מאי פעם, שאני אלמד דברים שלא ידעתי ואני אעבור דרך הפחדים והסיוטים של הגדולים. ידעתי שאני אתרסק ואקום".

דווקא שם אחרי הלידה, במחלקה מושקי מספרת שקלטה כמה סיבות יש לה לומר תודה. "זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא שם, דווקא במחלקה הזו, במיטה ליד החלון, כשאני לבד, הערכתי את מה שקיבלתי", היא מספרת, "בין נשים שבתהליך מתמשך כדי לקבל גוזל משלהן ואלו שאיבדו את החיים של העוברים שלהם רגע לפני שהפכו לתינוקות, התמלאתי בתודה שהאוצר הזה הוא שלי, מתוך תוכי. לא טסתי לסוף העולם כדי לקבל אותו, לא שילמתי הון, הוא לא ננטש כדי שאבחר לאמץ אותו. הוא שלי, הוא נושם וחי ואני יכולה לחבק אותו, לראות, להריח, לנשום איתו יחד. אמרתי תודה על כל מה שקיבלתי ומה שלא. תודה על מה שנראה לי חושך, על מה שיהפוך לאור. יחד עם זאת חשוב גם להודות באמת. כן חשתי קצת אכזבה, בעיקר על איפה זה שם אותנו. תכננתי לחזור לעבוד אחרי הלידה ופתאום להכיל את העובדה שאני צריכה להיות איתו, בבדיקות וטיפולים כל שבוע, להכיל את רמת החיים שמושפעת והשתנתה. וכן, לקח זמן עד שהעזתי לצאת איתו החוצה, להראות אותו לאנשים שהם לא רופאים/אחיות, לשלוח תמונה שלו. לקח זמן להתגבר על החששות של איך יגיבו ומה אם אנשים ייבהלו או יצחקו. אבל אני מרגישה שאני צריכה להגיד 'תודה על כל מה שבראת', זה המשפט שמסכם את החיים שלי וכל מה שעברתי עד לרגע הזה: את הכאב והשמחה, את הפחדים והאמונה".

מה עזר לך באותם רגעים?

"אני חושבת שמותר להרגיש הכל. מותר להרגיש גם את הבכי וגם צריך לדעת לבקש עזרה ובאמת להיעזר. יש המון אנשים שמכירים את המצב ומוכנים לעזור. אני חושבת שמה שמאוד עזר לי, זו העובדה שתיעדתי איך אני מרגישה, איך הוא נראה אחרי הלידה כי אמרתי שאולי אחרי שאתגבר זה יעזור לאנשים נוספים, לשמור את זה בתור סוד זה הרבה יותר קשה". 

"יש רגעים שאני אומרת - אולי עשיתי משהו לא נכון, אולי אני עושה משהו לא נכון", היא ממשיכה, "איך זה יכול להיות שאני עוברת את זה הכי טוב? יש המון ספקות ולא תמיד יודעים. כשיש ילד מיוחד זה לא מוכר, הרגשות מתעצמים. היו לי המון שאלות איך להיות נכונה, היה כאב בגלל הפער בין מה שחיכיתי למה שהגיע. ומזה גם היה הבכי והרשיתי לעצמי לבכות. ידעתי שאם אדלג על הרגשות האלו, אם אני לא אכאב - אז לא אצליח לקום. אנשים ראו אותי עם עיניים נפוחות אחרי הלידה. יש ניסוי שראיתי ביוטיוב שלקחו אורז ושמו בכמה כלים - לאורז שבכלי הראשון אמרו מילים טובות, מזה שבכלי שני התעלמו ולזה שבכלי השלישי אמרו מילים רעות. האורז בכלי האחרון נהיה עובש, זה מהכלי השני הפך לעכור והאורז מהכלים הראשון הנביט יפה. אם על צמחים אפשר לראות שהם גדלים יפה כאשר מחמיאים להם, ככה גם הילדים. ברגע שאומרים מילים טובות, גם אם בהתחלה זה נראה לך מוזר ורחוק, באיזשהו שלב זה משפיע גם עליך וגם על הילדים. בהתחלה אמרתי כדי להגיד והיום אני מרגישה שזה חלק ממני".

"חיבוק יכול להמיס את הלבבות"

כשקבענו את הריאיון עם מושקי, היא ביקשה שבעלה שניאור יהיה שותף. הסכמתי כמובן. הוא האזין לראיון ומדי פעם הצלחתי לשמוע את חיוכו בשיחה. "אני חושב שכשהילד נולד היה שוק ראשוני", הוא משתף, "אני זוכר שהסתכלתי עליה, תהיתי איך היא תגיב, ואני זוכר שהיא ראתה את ישראל, חיבקה אותו ואמרה - אני לא רוצה שילך ממני. זה היה רגע מיוחד ויש לי אליה הערצה והערכה גדולה. יש לנו משפחה גדולה וכולם ידעו שאנחנו בחדר לידה, אבל היינו צריכים שעתיים ראשונות לעצמנו ולא דיברנו עם אף אחד. אנחנו חסידי חב"ד ואנחנו יודעים שהכל קורה בהשגחה פרטית. בחדר הלידה שנינו היינו עם דמעות ואמרתי לה אנחנו נגדל ונחבק אותו. כוחות הנפש שנתנו אחד לשני, היו הכי חשובים ומשמעותיים".

החיבוק עבורם היה משמעותי מאוד, הם מדברים עליו רבות ונזכרים ברגעי הלידה. שניאור מספר כי אם אנשים ישאלו אותו למה הוא מחייך אם יש קושי בעולם, עכשיו הוא יוכל לספר לאנשים שהוא מבין רגעי קושי ודווקא מהם הוא רוצה לחזק ולשמח אנשים. "עכשיו אני יודע שחיבוק יכול להמיס את הלבבות", הוא מספר, "אני זוכר שהיינו עם הילד בניתוח, בליל שבת בבית חולים. ישבתי במחלקה והיו הרבה אנשים, שרנו שירי שבת והבאתי את הילד שיהיה אתנו. ניגשו אלי אנשים ושאלו אותי איך לא התביישתי בו. היום בציבור החרדי יש גאווה והתייחסות לילדים מיוחדים".

לפני הכתבה שניאור ומושקי ביקשו לשאול את הרב האם מותר להם להתראיין. מושקי סיפרה לי שהסכימו אך חשוב להם שהכתבה תיגע בכמה שיותר אנשים ותחזק. שניאור גם הוסיף ואמר כי "אם בעזרת הכתבה הצלחתי לחזק עוד מישהו שיש לו ילד נפלא, עוד מישהו שנמצא במשבר - אז זה שווה, וברוך ה', תודה ענקית לאשתי היקרה, איך כל פעם היא מתמודדת ובע"ה כולם יהיו בריאים ושלמים. חשוב לא לשמור בבטן, לספר ולחזק אנשים".

"לא לוותר על בדיקות למרות ימי הקורונה"

"על אף ימי הקורונה, אין לי ספק שצריך לבצע מעקב הריון ללא כל שינוי כי כל בדיקה חשובה" אומר ד"ר רוני חן, מומחה לרפואת האם והעובר, מנהל חדרי הלידה, מיון יולדות ומחלקות יולדות בבית החולים בילינסון.

ממה מקרה כמו של ישראל יכול להיווצר?

"המקרה המדובר יכול להתרחש מכמה סיבות. מצב של ריבוי מים, יכול ליצור מומים במערכת העיכול - לוע, וושט, קיבה, מכיוון שאם אחד האיברים לא מתפתח טוב יכולה להיות חסימה והעובר לא יכול להוציא את מי השפיר. גם בעיות בלב יכולות לגרום לריבוי מים או אפילו מצב של סכרת הריונית. דברים כאלו יכלו להתגלות בסקירת מערכות ובבדיקות נוספות. אצלנו בבלינסון ברגע שאנחנו רואים בעיה אנחנו מצליחים לברר את הגורם לריבוי מי השפיר ובחלק מהמקרים גם מצליחים לטפל בעובר עוד בעודו ברחם" .