התאהבו בגטו, הקימו בית בישראל

  השנה היא 1940. עם פרוץ המלחמה, משפחה יהודית בת שבע נפשות מתפצלת בלי לדעת מתי תתראה שוב, אם בכלל: האב ושלושת הבנים הגדולים בורחים לרוסיה, האם החולה נלקחת בידי הגרמנים לגורל לא ידוע, ואילו יאנק והינדה – האח והאחות הצעירים, הקשורים זה לזו בעבותות נפש – נאלצים להיפרד: הוא נשלח לצ'כיה, היא לגרמניה.

יום אחד, אחרי שנים של געגועים ותקוות, עיניהם מצטלבות מבעד לגדר הגטו, והקלפים נטרפים מחדש. כשהמלחמה נגמרת, שני זוגות של אחים ואחיות (יאנק ואלצ'ה, הינדה ובני) מתחתנים תחת חופה מאולתרת, ועולים ארצה להקים בית בישראל.

במשך שנים ארוכות חיה הרביעייה הזו יחד בצריף משותף ברמת השרון, והיום, אחרי עשרות שנים ומספר לא מבוטל של נכדים ונינים, הם מספרים את סיפורם.

הסיפור של הינדה: אמא לא עברה את הסלקציה

נולדתי בנובמבר 1924 בפולנייה, בעיירה בשם כשאנוב, כעשרה קילומטרים מאושוויץ. היינו חמישה ילדים: שלושת אחיי הגדולים, אני, ויאנק. אבא עבד כחייט, אמא הייתה אישה חולנית שסבלה מבעיות בכליות.

לקראת סוף שנות ה- 30, מצב היהודים בעיירה החל להחמיר. אחד הזיכרונות הראשונים שלי מהתקופה הזאת הוא שאסרו עלינו ללכת על המדרכה; הורשינו ללכת רק על הכביש. הגברים לא יכלו לעבור ברחוב בלי לחטוף מכות והשפלות מהגרמנים, ואחר כך נלקחו לעבודות כפייה. לכן ב-1940, אבא ושלושת אחיי הגדולים ברחו לרוסיה. בגיל 15 נשארתי עם אחי הקטן יאנק, בן 12, לטפל באמנו החולה.

מהר מאוד הפרידו בינינו. בהתחלה לקחו הגרמנים את יאנק למחנה עבודה בצ'כיה. אותי ואת אמא לקחו לעבוד בכפייה בעיר, שם אמא לימדה אותי לתפור. במקביל לעבודת הטקסטיל לקחתי על עצמי עבודות מזדמנות, כדי שיהיה לנו כסף לשלוח חבילות ובגדים למחנה של יאנק. לא ידענו שום דבר על המקום והתנאים שבהם הוא מוחזק. זאת הייתה המציאות בתחילת 1943, ואז הגיע היודנראט.

לילה אחד, בתחילת החורף, לקחו אותנו באמצע הלילה למגרש גדול במרכז העיר. לא יכולנו לקחת איתנו שום דבר מלבד הבגדים שהיו עלינו. הגרמנים העמידו אותנו בתור ועשו לנו סלקציה: בצד אחד שמו את הצעירים, ואת הזקנים והחולים שלחו לצד השני. את אמא שלי, שהייתה בסך הכל בת 40 וקצת, שלחו לצד השני. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

הייתי ילדה בת 17 אז, ונשארתי לגמרי לבדי. הדאגה וחוסר הוודאות היו נוראיים.

ראיתי את יאנק, התחלתי לבכות

אחרי הפרידה מאמא לקחו אותי למחנה הריכוז קלטנדורף, ואחרי כמה שבועות שלחו אותי למחנה לנגבילאו עם יהודיות נוספות. חיינו בתת תנאים: התקלחנו עם דלי של מים קרים; את הצרכים עשינו בבורות עם קרשי עץ מסביב, ופינינו את הצואה עם קופסאות שימורים מפח.

כעבור כמה חודשים הגרמנים התחילו לשלוח אותנו לעבודה יומיומית במפעל טקסטיל. לשמחתנו מנהל המפעל פחד שנעביר מחלות וחיידקים לבדים, ולכן פעמיים בשבוע היינו מתרחצות בזוגות במפעל – אמבטיות מהירות, אבל לפחות במים חמים. זה היה שיפור משמעותי, תענוג אמיתי בשבילי.

כמה קילומטרים מהמחנה שלנו היה מחנה נוסף, של גברים. ערב אחד כשחזרתי מהמפעל, בחורה אחת שעבדה במקום אחר אמרה לי: "אני חושבת שראיתי את אח שלך מעבר לגדר. הוא הגיע היום למחנה של הגברים ושאל עלייך". בתקופה ההיא הגדר לא הייתה חשמלית, אלא עשויה מברזל.

למחרת כשחזרתי מהעבודה הלכתי צמוד לאורך הגדר וחיפשתי את יאנק. לא ראיתי אותו מאז 1940, והשנה עכשיו הייתה סוף 1943. פתאום ראיתי גבר צעיר ורזה מאוד מתקרב לגדר. כמעט שלא הכרתי אותו. הוא אמר שהוא נורא רעב, ומרוב כאב והתרגשות פרצתי בבכי. מיד הלכתי להביא את חתיכת הלחם היחידה שקיבלתי לאכול באותו יום. מאז זה הפך למנהג: כל ערב אחרי העבודה היינו נפגשים ליד הגדר, והייתי זורקת ליאנק את חתיכת הלחם היומית שלי. כדי שגם לי יהיה מה לאכול, אספתי שאריות חוטים מהמפעל והייתי יושבת בלילות מתחת לשולחן העבודה לאור נר וסורגת. את הדברים שסרגתי מכרתי לבנות שעבדו במטבח תמורת מרק.

האיחוד המרגש וההיכרות עם בעלי

השתחררנו ב- 8 במאי 1945. זה היה אחרי מספר ימים שבהם לא שלחו אותנו לעבודה, ואף אחד לא ידע מה עומד לקרות. בוקר אחד מישהי יצאה החוצה והתחילה לצעוק: "אין יותר שומרים!". רצתי יחד עם כל הנשים לכיוון מחנה הגברים, והם רצו לכיווננו. לכל אחד היה קרוב משפחה או אהוב מהמחנה השני. אני ויאנק נפגשנו באמצע הדרך יחד עם חברה שלי, אלצ'ה. הם הכירו כשהוא עבד בבנייה בתוך המחנה שלנו, ועכשיו יכלו סוף סוף לחבק ולנשק זה את זו. שלושתנו היינו מאושרים.

אחרי השחרור החליטה אלצ'ה לנסוע לעיירה שלה, לראות אם מישהו מהקרובים שלה נשאר בחיים. גם אחיה, בניק, בדיוק הגיע לעיירה כדי לחפש אותה. כשאלצ'ה הגיעה לתחנה ברסלאו שבגרמניה היא ראתה פתאום גבר שהולך לצד המסילה ואמרה לחברה שלה, "תשמעי, הוא הולך ממש כמו ביינק, אחי". ככה, אחרי שנים, מצאו בניק ואלצ'ה אחד את השנייה, ואני הכרתי את בעלי לעתיד.

כולנו ידענו שאנחנו לא רוצים לאבד זה את זו. הבילוי שלנו היה לאכול ביחד לחם ונקניק, אחרי שנים של הרעבה!

זמן קצר אחרי שהחלטנו להתחתן (ארבעתנו, אני ובניק, ויאנק ואלצ'ה) הגיעו לפאולבריק גם אבא שלי ואחי שאול, לחפש אותי ואת יאנק. אין מי שלא קינא במשפחה שלנו, על שנשארנו ארבעה (אחי הגדול נספה ברוסיה, ולגבי גורלה של אמא אין לי מושג עד היום). אחרי החתונות עלינו יחד עם אבי ואחי ארצה, ויחד עם בני הזוג שלי ושל יאנק הפכנו למשפחה אחת.

להינדה ובניק יש כיום שלושה ילדים, שבעה נכדים ושני נינים.

הסיפור של יאנק: אחותי הצילה אותי

נולדתי ב-1926, בן זקונים למשפחה בת ארבעה בנים ואחות אחת, הינדה, אליה הייתי קשור מאוד עוד מילדות. לפני המלחמה הייתי הולך לבית ספר של גויים בבוקר, ואחר הצהריים לומד בבית ספר של יהודים. היו לי חברים, אבל הייתי ילד שקט ומופנם; תמיד שקוע יותר בספרים מאשר במשחקים. בסביבות אפריל-מאי 1939, התחלתי להרגיש שמשהו רע מתקרב, וממה ששמעתי משיחות המבוגרים – ידעתי שזה לא רק בראש שלי. גם בבית הספר היו מקניטים אותי ואת שאר היהודים יותר מבדרך כלל. אני זוכר שהם היו אומרים לנו –"מחכה לכם מסיבה מטעם הגרמנים", וגם אחד השכנים שלנו תמיד היה צועק מהמרפסת, "אני לא יכול לחכות כבר לפולין בלי יהודים". מצחיק, בדיוק הזכרתי את זה להינדה לפני כמה ימים.

הדיבורים בשכונה היו שעומדים להתנקם קודם כל בגברים היהודים, ולכן אבא שלי נאלץ לברוח עם אחיי הגדולים לרוסיה. אני נשארתי לטפל באמא יחד עם הינדה, ושמרנו זה על זו כמה שרק יכולנו. בינתיים זרקו אותי ואת שאר הילדים היהודים מבית הספר, והתחלתי לעבוד בכל מיני עבודות כדי להביא אוכל לאמא ולהינדה.

יום אחד תפסו אותי ואת שאר הילדים, ואמרו לנו שמזמינים אותנו לחזור לבית הספר. ברגע שהתאספנו שם, סגרו את השערים. מבעד לחלונות הכיתה ראינו שמקיפים את בית הספר חיילים גרמנים חמושים, עם כלבים גדולים. החזיקו אותנו שם במשך יומיים ללא אוכל או שתייה, ובלי שיכולנו אפילו ללכת לשירותים. בסוף הוציאו אותנו מהכיתות ולקחו אותנו בכוח לתחנת הרכבת, משם נסענו למחנה עבודה. זה היה השלב שבו הבנתי שכבר לא אראה את אמא והינדה בקרוב. אולי אף פעם.

אם נדבר – נקבל כדור בראש

הגענו למחנה מעבר כלשהו שבו החזיקו אותנו ארבעה ימים ועשו לנו סלקציה. היינו מוכרחים להתפשט לגמרי, ולפי הגוף בחנו הרופאים הגרמנים מי מסוגל לעבוד, ומי לא יחזיק מעמד. הייתי ילד חזק בן 13, ולכן נשלחתי לצד ימין - לעבודה.

אני זוכר שבחודשים הראשונים לעבודות הכפייה שלחו אותי לבנייה של מפעל עצום - יותר גדול מכל רמת השרון, אני חושב – שבו עבדו גם שבויים בריטים, ביניהם גם יהודים מהבריגדה, הצבא הבריטי. העמידו אותי ליד עגלה של חומרי בניין, יחד עם חייל שהיה מבוגר ממני, ולבוש במדים אנגלים. כמובן שהגרמנים הודיעו לנו במפורש שאם יתפסו ילד יהודי מדבר עם אחד החיילים, נקבל כדור בראש, אבל אחרי יומיים של עבודה בשתיקה, החייל סינן לעברי: "עמך?"

עניתי לו בשקט שכן, אני עמך, כלומר יהודי. אחר כך, כשהגישו לנו את ארוחת הצהריים – מנה אחת של מרק ליום – ישבנו זה לצד זה על האבנים מחוץ למפעל, והחייל שאל אותי מי אני. עניתי בהיסוס שאני ילד יהודי מפולין, והוא לחש לי שגם הוא יהודי מפלסטינה (ישראל דאז) שנפל בשבי. עבדתי איתו פחות משלושה חודשים ואחר כך לא הביאו יותר את החיילים למפעל.

לא ידעתי מה עלה בגורלו. עשרות שנים מאוחר יותר, כשטיילתי עם אשתי אלצ'ה במרכז רמת השרון, פגשתי אותו שוב. קפצנו זה על זה בשמחה ובאושר. אנשים שהביטו בנו מהצד בטח חשבו שהשתגענו.

כך פגשתי את אשתי

אחרי שעבודת הבנייה הסתיימה, לקחו אותי יחד עם 200 נערים נוספים לצ'כיה. בבית חרושת לטקסטיל עבדנו 12 שעות ביום וקיבלנו רק חתיכת לחם ומעט מרק. מי שלא הצליח לשרוד את ההליכה לבית החרושת – היו יורים בו מול העיניים שלנו. אף אחד לא העז להתערב, הבנו שמי שיהיה לו מזל יחיה, ומי שלא – ימות.

כעבור זמן עשו לנו שוב סלקציה, בחרו 18 ילדים, ולקחו אותנו לגרמניה. שם, במרחק של 8 קילומטר מהמחנה החדש, נדרשנו לתקן גדר תיל פרוצה שהקיפה מחנה עבודה של בנות. תוך כדי עבודה, התקרבו שתי בנות לגדר ואחת מהן זיהתה אותי. היא צעקה: "יאנק!", וכשהסתובבתי ראיתי מישהי שגרה בעיירה שלי כשהייתי ילד. לידה עמדה ילדה נוספת, יפה מאוד, ששאלה אותי האם אני מכיר את אחיה, בחור בשם בניק גרוסמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אשתי.

הינדה הגיעה שלושה ימים אחר כך. להתקרב לא יכולנו כי היו חוטי תיל גם על הרצפה. דיברנו מרחוק. לא זיהיתי אותה בהתחלה, בכלל לא האמנתי שאחותי בחיים. היינו נפגשים מדי יום, כשהיא הייתה מביאה לי לחם, וככה לאט לאט התרגלתי לרעיון שזאת אכן אחותי. בשלב מסוים עבדתי בשיפוץ צריפים במחנה שלה, ושם, מרחוק, התאהבתי באלצ'ה. היינו נפגשים בחטף בהפסקות העבודה, כשהיא ושאר הבנות היו זורקות בהיחבא את חתיכות הלחם שלהן. עד היום אני לא יודע ממה הן התקיימו שם.

השחרור: לחם ונקניקים בלי סוף

ב- 8 במאי, בסביבות שתיים בצהריים, ראינו מרחוק שמתקרבים למחנה שלנו 12 טנקים, אבל הם לא נראו כמו טנקים גרמניים. הם עלו על הגדר המחנה והרסו אותה, הקיפו את האזור, ולבסוף בקע מאחד מהם ראש של חייל, שנתן צעקה ביידיש: "אני יהודי, באנו לשחרר אתכם!".

רק כשחיילים במדים של הצבא הרוסי פרצו החוצה מהטנקים, הבנו שזה באמת קורה. פרצנו בריצה פרועה לכיוון מחנה הבנות, חוצים עיירה שנראתה כמו עיר רפאים. לא היה אף אחד בחנויות והדלתות היו פתוחות. פרצנו לתוך מאפייה והעמסנו 3-4 כיכרות לחם כל אחד, בתוך ציפיות של כריות שמצאנו באחד הארונות. בהמשך זרקנו פנימה גם נקניקים שלקחנו מאטליז פרוץ, וככה הגענו עמוסים במתנות לכבוד הבנות.

המפגש היה מופלא. ימים ולילות ישבנו שם מחובקים, אני, הינדה ואלצ'ה. הפכנו בלתי נפרדים. בהמשך מצאנו את אחיה של אשתי, בניק גרוסמן, וכמה חודשים אחר כך החלטנו להתחתן.

קבוצה של אנשים דתיים שהכרנו כתבה עבורנו את הכתובה, ובאמצעות שמיכה וכמה חברים הקמנו חופה מאולתרת. הייתי בן 19 ואשתי בת 18, התייחסנו לזה קצת כמו למשחק ילדים. כשאחי ואבי חזרו לחפש אותנו החלטנו כולנו לעלות ארצה.

לאט לאט ובעזרת הלוואה של הסוכנות היהודית וחברים טובים, הקמנו בית משותף ברמת השרון, הקמנו עסק לממכר בשר ובנינו חיים חדשים בארץ ישראל.

להלצ'ה ויאנק יש שתי בנות, שישה נכדים ושישה נינים.

"סבא אף פעם לא הסתפק רק בלשרוד" - סיפורו של יצחק ויינמן