יש הרבה נושאים שנחשבו בעבר לטאבו, והיו מושתקים ומוצנעים, שיצאו כבר אל האור. דיכאון אחרי לידה למשל, או קשיים בהנקה, אבל יש דבר אחד שעדיין נדיר מאוד לשמוע מהורים: חרטה. זה לא אומר שלא מסתובבים בינינו הורים שמתחרטים על נסיבות החיים שהביאו אותם אל ההורות, או נשים שמצטערות על ההחלטה להרות. אתר "קוורה", בו ניתן להעלות שאלות, באופן אנונימי או לא, איתגר את קוראיו ושאל: "איך התחושה להתחרט על זה שהבאת ילדים?" התשובות מרתקות.
עשרות הורים ענו על השאלה המתקילה, חלקם בקצרה ואחרים במגילות ארוכות ורוויות רגש ואשמה, וניכר שמדובר במועקה שרבים מרגישים שנאלצים להסתיר מהעולם. אנחנו מביאים כמה מהעדויות, כל סיפור הוא עולם בפני עצמו, כשמובן שכל הכותבות והכותבים אוהבים את ילדיהם לא פחות מהורים אחרים. להפך. כמעט כל ההורים מדגישים בדבריהם את האהבה לילדים, ומסייגים אותה. אנו מזמינים את הקוראים לשתף אותנו בתגובות בתחושות מעיקות דומות.
"מהרגע הראשון הרגשתי שעשיתי טעות ואני לא רוצה להיות אמא," מספרת ויקטוריה, לה ילדה בת 14. "זה היה דחף ביולוגי שהרגשתי בתקופה ההיא, ולמרות שאני אוהבת את הבת שלי, מיד הבנתי שזו היתה טעות."
"זו היתה טעות," חושף אב אנונימי. "מיד נכנסתי למערבולת אינסופית של זעם ודיכאון. ידעתי באופן עמוק ומהותי שאין לי שום רצון בכל זה. האבהות הרסה כל גמישות או ספונטניות בחיי. פתאום נאלצתי לתכנן כל דבר, והבן שלנו, כמו כל ילד קטן, דרש השגחה וטיפול מסביב לשעון. הלכתי לטיפול כדי להתגבר על הדכאון, וגיליתי שאני לא לבד בשנאה שלי להורות. זה דבר הרבה יותר נפוץ ממה שחושבים. פשוט לא נהוג לדבר על זה בחברה. אנו אמורים להביט בילדינו כמו במתנה נוצצת מהיקום. ומה אם אף פעם לא הרגשתי ככה? יש רגעים שבא לי לדפוק את הראש בקיר. אני פשוט מתעב את ההורות."
יש גם אבות שנדחקים לפינה ונכנעים לרצונה של בת הזוג למרות שהם לא מוכנים לאבהות. "מעולם לא רציתי להיות אבא," מספר האב דיוויד לוין. " נכנעתי כי חשבתי שזה אנוכי ולא הוגן כלפי אשתי לחסוך ממנה את זה. אני לא נהנה להיות אבא ואילו ניתנה לי האפשרות הייתי חוזר אחורה ולא עושה את זה שוב."
"ילדי העניקו לי הרבה רגעי אושר, אבל האם יכולתי ליהנות מיותר רגעי אושר אילו לא היו לי ילדים? כנראה שכן," מודה ג׳נה מיילס. "די בטוח שכן. הלוואי שהייתי מאפשרת לעצמי לחיות יותר לפני הילדים. הלוואי שהייתי מטיילת יותר. הלוואי שהייתי מנסה קריירה בכתיבה, ומגורים בדירת חדר מעופשת בניו יורק בלי ביטוח רפואי. הלוואי שהייתי הולכת ללמוד את מה שרציתי ולא מקצוע פרקטי, הלוואי שהייתי אוהבת את עצמי יותר ועושה בחירות רומנטיות יותר מוצלחות, הלוואי ששלושת ילדי היו מגיעים אחרי כל זה, ושהיה להם אב שמעריך אותי יותר. אני לא באמת מתחרטת על ילדי אלא על זה שחשבתי שההורות תהיה מרכז חיי והמטרה הסופית. אני מתחרטת על כך שהילדים הם הדבר היחידי שיצרתי להמשך חיי."
"כאב, כשלון, אשמה. זו התחושה שבחרטה על כך שהבאתי ילדים," מספרת מיי יורה. "אני לא רוצה להחביא ולהסתיר. לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אני נותנת לבתי את החיים הטובים ביותר שאני יכולה לחשוב עליהם. ועדיין בכל יום אני מתחרטת על כך שהפכתי לאם. אני יכולה לנסות לנסח ולנתח את זה, אבל בסופו של דבר זו החלטה שאצטרך לחיות איתה לנצח. אני מרגישה שיש קונספירציה. שהורים אומרים באופן מאולץ שההורות היא דבר פנטסטי. הלוואי שיותר אנשים היו כנים ואומרים לי את האמת. זה היה עוזר לי מאוד. במקום לשפוט, יכולנו לתמוך. מצד שני, אני לא רואה הרבה סיכוי שאנשים יתחילו להירשם לקבוצות תמיכה בשם: אני מצטער שהבאתי ילדים."
אחרי עשרות סיפורים שחשפו מצוקות מסוג זה, החלו להופיע בשרשור גם תגובות של ילדים להורים שסבלו מההורות. "התגובות פה שוברות את לבי," כתבה אחת מהם, צעירה בשם נטלי בייבר. "אבא שלי הסכים לאמא שלי להביא תינוק אחרון, עשר שנים אחרי שנולדתי, כי היא אהבה תינוקות והשתוקקה לעוד אחד ודי. אחותי נולדה ואבא שלי, שהיה אבא נפלא לי ולאחי, היה כבר מותש. שהיא סיימה תיכון אבא שלי הודה שהוא מתחרט שנולדה. וכך גם אמא שלי, כי אבא שלי הפך לאומלל בגללה והשתנה לגמרי. אבל הנה, היא פה, ותמיד הרגישה כמו הנטל של המשפחה. אנשים צריכים לשאול את עצמם הרבה שאלות לפני שהם נעשים הורים, כי המחוייבות לילד לא נגמרת לעולם."