בקטגורית התמונות בדף הפייסבוק של מורן לוי יש למעלה מ-500 תמונות. שתיים מהחתונה, עשר נוספות מחופשות בחו"ל וכל השאר מוקדשות ל-2 ילדיה הקטנים. היא מעלה אותן כמעט מדי יום, זוכה לעשרות לייקים ותגובות על כל אחת מהן, מה שלא מונע ממנה להוסיף בתדירות דומה גם סטטוסים המתעדים כל אבן דרך שצלחו וכל פנינת לשון חדשה שהגו. היא כמובן לא היחידה. ברשת החברתית הפופולארית מסתובבים עוד המוני הורים גאים שאחת המשאלות הכמוסות שלהם היא לסחוט כמה שיותר קריאות התפעלות של הקהל הווירטואלי מן הצאצאים שלהם. הערצה עיוורת? אהבה חסרת גבולות? מה גורם לנו להתלהב כל כך מן הילדים שלנו ויכול להיות שאנחנו מאוהבים בהם יותר מדור ההורים שלנו?
יותר מגע, יותר אהבה
למעלה מחמש עשרה שנים חוקרת פרופ' רות פלדמן, מהמחלקה לפסיכולוגיה והמרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן ומהמרכז לחקר הילד באוניברסיטת ייל בארה"ב, את הרגע הקסום והבלתי נתפס הזה שבו אם מתאהבת בתינוקה. סדרת מחקרים שביצעה בשנים האחרונות, גילתה שהורמון האוקסיטוצין המופרש בלידה, ממשיך ללוות אותנו גם בהמשך וגורם לנו להיקשר בצורה רגשית לילדים שלנו. "בעבר היה ידוע שהאוקסיטוצין הוא הורמון שמופרש בלידה ואחראי לכיווץ הרחם והפרשת החלב אצל האם, אולם בעשרים שנה האחרונות התגלה שהוא נפוץ מאוד במוח האנושי, אצל גברים ונשים כאחד, ויש לו תפקיד מאוד קדום ומאוד מרכזי ביכולת שלנו ליצור קשר קרוב לבני מיננו ולהבין מה האדם שעמו אנו בקשר רוצה. זו אולי היסוד המשמעותי והחשוב ביותר באינטראקציה הראשונית שלנו עם התינוק שתלוי בו אך איננו מסוגל לבטא מילולית את עצמו".
הגוף החכם שלנו ממשיך להפריש את ההורמונים ביעילות אצל הורים וילדיהם גם כשאלו גדלים. באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בארצות הברית הטילו חוקרים מספר מטלות מלחיצות על קבוצה של בנות בגילאי 7-12 ולאחר מכן חילקו אותן לשלוש קבוצות. בנות הקבוצה הראשונה נוחמו על ידי קשר פיזי קרוב עם אמותיהן, הילדות בקבוצה השנייה נוחמו על ידי אמהותיהן מרחוק באמצעות שיחת טלפון, והקבוצה השלישית צפתה בסרטי טבע. הממצאים העלו כי בקרב הבנות בשתי הקבוצות הראשונות שוחרר האוקסיטוצין באופן שווה והרגשתן השתפרה. אצל בנות הקבוצה השלישית, לעומת זאת, ההורמון כלל לא שוחרר. צליל קולה של האם גרם להפרשת ההורמון המרגיע.
מה נשתנה?
פרופ' פלדמן טוענת שהשינויים התרבותיים שחלו במהלך השנים הם אלו שמשפיעים על ביטויי ההתנהגות שלנו כהורים, בין היתר על ההתלהבות וההאדרה של הילדים, שלא נצפתה בעשרות ובמאות השנים הקודמות. "ההורות הוויקטוריאנית לא נודעה בגילויי קירבה פיזית בין הורים לילדיהם, בעיקר במעמד האצולה. אצל פשוטי העם, לעומת זאת המצב היה שונה כי התינוק היה צמוד יותר לאמו, נשים הניקו וכך היה יותר מגע. זה גרם לכך שהמערכת הביולוגית עבדה טוב יותר והיה ביטוי להתנהגויות הוריות פתוחות".
מה קורה אצל הורים מאמצים או אצל הומוסקסואלים?
"מחקר גדול שהסתיים זה עתה גילה שבאופן מפתיע הפרשת ההורמונים המשפיעים על הקשר עם התינוק אצל אבות שאינם ביולוגיים היתה דומה לזו של האימהות הביולוגיות. בדומה, התגלה שאצל אמהות אומנה שהיה להן קשר טוב עם התינוק עלתה בהתאם רמת האוקסיטוצין. אתה צריך לדעת שהתינוק הוא שלך, לרצות לגדל ולהשקיע בו ואז הביולוגיה עושה את שלה ומתאימה את עצמה למצב".
לעומת זאת, ישנה קבוצה לא מבוטלת שהמערכת ההורמונלית הזו נמצאת בתת פעילות אצלה. "18 אחוז מהיולדות לוקות בדיכאון אחרי לידה, מה שמשפיע על ההתנהגות האימהית המואטת שלהן ועל חוסר סנכרון עם התינוק. קבוצה אחרת שהנמצאת בסיכון היא הורים לפגים, השוהים תקופה ארוכה באינקובטורים עם אפשרות מועטה למגע ותהליך הבונדינג (היקשרות) אצלם אינו טבעי. אצלם נמצא ששיטת הקנגורו, בה התינוק מונח, עד כמה שניתן, על גוף ההורה וסופג את חומו, כיעילה ביותר".
"ילדים לעולם לא יאהבו אותנו כמונו"
מיכל דליות, יועצת משפחתית, מסכימה שאותו קשר שנראה לנו כקשר אוטומטי בין הורה לילדיו, מה שאנו מכנים אהבה, הוא למעשה תבנית ביולוגית אבולוציונית שנועדה לגרום לנו לטפל בצאצאים חסרי האונים לצורך המשך התפתחות הגזע.
אבל מה קורה ברגע שהם גדלים וכבר לא תלויים בנו כמו בהתחלה, מדוע ואיך אנחנו ממשיכים לאהוב אותם כל כך?
"אצל אנשים נורמטיביים ובריאים בנפשם, אחרי שלב ההתאהבות הראשונית, מגיע, כמו בכל מערכת יחסים, שלב האהבה המבוססת והבטוחה, כאשר הם למעשה אוהבים את הילדים שלהם ללא תנאי. הם מודאגים כשהתעודה גרועה אך עדיין אוהבים, הם סובלים כשהילד בכלא, אפילו אם ביצע רצח, אבל למרות הכל יבואו לבקר אותו. במערכת יחסים אוהבת אנחנו חווים טווח גדול של רגשות אך האהבה בין הורה לילד אכן לא תלויה בדבר. לעומת זאת, ילדים אף פעם לא יאהבו אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותם, כי אלו לא חוקי הטבע. אם הקשר שלנו איתם הוא טוב נקבל יחס דומה, אך זו לעולם כנראה לא תהיה אותה האהבה".
גודל המשפחה, מרובת ילדים או יחידנית וסוג ההורות, ביולוגית או לא, לרוב אינם פרמטרים המשפיעים על מידת האהבה שיש לנו אל הילד, לדברי דליות: "כשהילדים נוצרים מתוך בחירה, גם אם מצורך אגואיסטי שלנו להמשיך את השושלת, מתפתחת גם אותה מסירות וצורך פנימי להגן עליהם ולכן מספר הילדים או מיקומם במשפחה פחות רלוונטי. אתה הורה אחר בכל שלב בחייך, מתנהג באופן שונה עם הבכור לעומת השלישי או החמישי במשפחה, אבל זה לא מפחית מעוצמת הרגשות שלך כלפיו. האישיות והאופי של הילדים שיש לך משפיעה על הקשר ביניכם. כך לדוגמה, כהורה יהיה לך קשה יותר עם ילד שמאוד דומה לך, אבל זה לא ימנע ממך לאהוב אותו. אין תשובה חד משמעית אם האבולוציה או החברה הם אלו שמביאים אותנו לרצות בילדים. כנראה שמדובר בסוג של געגוע קדמוני שטמון עמוק ב-DNA שלנו וגורם לנו לרצות בהמשכיות ואילו אנו מכנים אותו 'רצון'".
דחף אדיר לשתף
הביטוי הכי מובהק לאהבה הכמעט אובססיבית הזאת לילדים בדור שלנו, הוא השיתוף, במיוחד בימינו, כאשר יש לנו את הטכנולוגיה הכי זמינה לשם כך. "כהורה טרי יחסית לילדה בת שנה ושמונה חודשים, יש אצלנו חוקים ברורים שקובעים מתי מותר לעלות תמונה שלה באינטרנט", אומר שרון שיינברג, חוקר מימתיקה יישומית, שיתוף והפצת מידע ברשתות חברתיות. "אשתי החליטה עבורנו בדיוק מה מותר ומה אסור כי אני הייתי שמח לדבר על התינוקת ולהראות אותה לכל העולם כל היום. אפשר לקרוא לזה אבטחת מידע. זה הגיע למצב שלקוחות שואלים אותי למה אני לא מעלה תמונות שלה ומתבאסים כשאני מראה להם את אלו ששמורות בטלפון שלי כי הם ממש רוצים לעשות לי לייק".
"אתן לך דוגמא: ישבתי השבוע לשחק הילדה שלי על השטיח. בחדר השני נשמע פרומו בטלוויזיה ובו דיבר ילד צעיר. באותו רגע היא קמה ממקומה והלכה בעקבות הקול. הסיבה לכך היא שילדים רגישים לטונים גבוהים. מנגנון הרגישות הזה עוזר להם ללמוד טוב יותר.
באופן דומה, נשים בהריון מאוד רגישות לכל מה שקשור בהריון ולידה, באותה תקופה. זה הזמן שבו הן פתאום ישימו לב יותר לנשים אחרות בהריון, מה שלא קורה רגע קודם. בהתאם לכך, הן גם דורשות את המידע בתחום. מדובר בדחף קדום שהפלטפורמות החדשות, אתרי האינטרנט והרשתות החברתיות, מאפשרים לו ביטוי".
אז אתה אומר שזה לא אנחנו שהשתנינו כהורים אלא זו הטכנולוגיה שגורמת לנו להיות מכורים ללייקים לגבי הילדים שלנו?
"בדיוק. להורים שמעלים תמונות כל הזמן יש דחף אינהרנטי לשתף והאינטרנט נותן פורקן מיידי לדחף הזה. אמהות מרגישות שזה לא בסדר, יודעות שלחשוף כל כך הרבה באופן ציבורי זה לא רעיון טוב, אבל בכל זאת עושות את זה כי הן מקבלת מכך סיפוק במקום".
ומה צופן לנו העתיד?
"השיתוף הוא כבר מילת המפתח של השנים האחרונות אבל יהפוך להיות חלק אינטגרלי מאורח החיים שלנו. לעומת הנרטיב של ההורים שלנו שהסתירו מידע ולא רצו שהאח הגדול יידע, להורים הצעירים זה יותר מלגיטימי להראות ולספר, זה כבר חלק מהאישיות שלהם. אני כותב משמע שאני קיים".
שיינברג לא מאמין שיש קורלציה בין כמות התמונות שאנחנו מעלים לאינסטגרם למידה שאנחנו אוהבים את התינוק שלנו, אך טוען נמרצות שההערצה של ההורים החדשים את הילדים מגדלת לנו פה דור נרקיסיסטי. "התוצאה של העיסוק היומיומי באיך אני נראה פוגעת בעולם הערכים שלהם ומובילה לכך ששופטים אדם לפי הוויזואליות שלו ולא לפי דעותיו. הילדים מאבדים את התמימות מהר מאוד. מצד שני מתרחש פיתוח מודעות עצמית גבוהה, הוא נאלץ ללמוד מהי הדרך הטובה ביותר בה הוא יכול להשפיע על העולם וזה פלוס גדול".