אלכסנדר לא עישנה רוב חייה, וכשעישנה פעם אחת בגיל 16 עם חבר, לא נהנתה ולא הבינה מה האטרקציה, לא האמינה שתהפוך בעצמה לחלק מהמעשנים הקבועים, שנלחמים למען לגליזציה. ״השנים האחרונות היו לי קשות. סדרה של מכשולים שלא יכולתי למנוע הותירו אותי שבורת לב. לא אכנס לפרטים אבל המצב היה קשה, והסטרס גבה מחיר גבוה. בכיתי רוב הלילות, בתנוחה עוברית על רצפת השירותים, מתייפחת ומקיאה מהתקפי חרדה. הרגשתי שאני עומדת למות. חיפשתי פתרונות תרופתיים, התעמלתי, אכלתי בריא, עשיתי מדיטציה, שתיתי קייל ונמנעתי מגלוטן. כל מה שאנשים ממליצים. שום דבר לא עבד. התרופות האנטי-דכאוניות עזרו אבל המינון הגבוה הותיר אותי עייפה ואיטית, ולא יכולתי לתפקד כאם ככה. הייתי מנסה לשחק בקוביות על השטיח ונרדמת, עליתי מאוד במשקל.״
בעלה של אלכסנדר היה זה שהציע לנסות סמים קלים. ״אחותי הסכימה איתו, יש לה מרשם רפואי, וזו אפשרות טבעית, זריזה שעוזרת במניעת התקפי חרדה ולעזור לי לישון ולאכול כרגיל ולתפקד. בהתחלה הייתי סקפטית. האם אני עומדת להפסיק לגלח את בית השחי ולנסוע לפסטיבל שנטיפי? אבל זה לא קרה. עישון כמות לא גדולה של מריחואנה כמה ערבים בשבוע אחרי שבתי ישנה עוזרת לי לשיפור חיי באופן דרמטי. החרדות שלי פחתו משמעותית. אני יכולה לישון בלי תחושה מסוממת, בלי להרגיש סחוטה ומאולחשת. חזרתי להיות אנרגטית ואני יכולה להיות אשת משפחה. אני מאוד מודה על כך. עבורי, מריחואנה היתה המוצא האחרון. אני לא מעשנת כדי לבלות, יש לי גבולות ברורים מתי מעשנים וכמה, שאיפה אחת או שתיים כל פעם. אני מעשנת באופן רפואי, כי אני זקוקה לכך. זה עובד טוב יותר מכל דבר שניסיתי״.
אלכס לא לבד. סקר שנערך ב-2013, בו השתתפו מאות נשים בגילאי 25 עד 60, בדק את הרגלי צריכת המריחואנה שלהן. נתח מכובד של 52 אחוזים מתוך הנשאלות השיבו כי עישנו מריחואנה לפחות עשר פעמים בשנה, ו-27 אחוזים העידו כי הן מעשנות בין פעם בשבוע לפעם ביום. עם זאת, על אף שנראה כי התופעה יוצאת מהארון, עדיין רוב הנשים מסרבות לחשוף את ההרגל מפחד שאם יודו בכך, הן ייחשבו לאמהות רעות.
>> ומה חושבים על זה החוקרים? הדעות חלוקות
>> טרנד אמריקאי: אמהות מבקשות להפוך את החשיש לחוקי