״קשה להיות חד הורית ולחיות עם סרטן״, אומרת יאנג. ״תמיד צריך אותי, ואני לא יכולה לחשוב על עצמי. יש ימים שאני מתקשה לקום מהמיטה, ומוכנה לתת הכל עבור עוד שעת שינה, ומצד שני הילדים הם הסיבה שלי לקום ולהמשיך להחזיק מעמד. אין לי זמן לבכות במיטה. הילדים נותנים לי כח. יש ימים שבהם לאחר שכולם במסגרות, אני חוזרת כל כך חלשה, ובוכה המון, אבל הילדים לא רואים את זה לעולם. אני מנסה לרכב על גלי הרגש האלה כי הם חלק מהחבילה של הדיאגנוזה הזאת. הפסקתי לעבוד כי אני עייפה מדי, אז אני עושה הכל בבית בעצמי״.
יאנג מודה שהיא מתקשה להתרגל גם למראה החיצוני שלה שנפגע מהמחלה. ״יש הרבה אובדן של שיער, עליתי במשקל בגלל הסטרואידים ואני לומדת לחיות עם מראה שונה. זה לא פשוט. מזלי שתמיד הייתי אדם חזק, וזה עוזר. הסרטן שינה אותי גם מבפנים. אני רואה את העולם באור חדש, לא מתעסקת בדברים לא חשובים. אני יותר נינוחה. יש לי גם רשימת משימות, דברים שאני רוצה להספיק. הייתי ב׳לונדון איי׳, במסיבת תה אמיתית, קניתי לי נעליים נוחות ומפנקות, אני עוד רוצה לקחת את הילדים להופעה של וואן דירקשן ולדיסנילנד פריז. אני מאמינה שעוד נצליח״.
המחשבה על העתיד קשה ליאנג מאוד, והיא עמלה על מחברת בה היא רושמת לאמא שלה הוראות ובקשות לאחרי מותה, בעיקר דברים הקשורים לגידול הילדים, שיעברו לחזקת הסבתא. ״אני מתפללת לעוד חמש שנים,״ אומרת יאנג. ״ככה הילדים יהיו יותר גדולים, במיוחד דייזי, היא תהיה בת 12 ויהיה לה קל יותר להסביר את עצמה לעולם. כיום היא מאוד צמודה אלי. אני חושבת שאחרי כל מה שעברתי, מגיע לי קצת מזל, ולזכות לעוד כמה שנים איתם״.
יאנג אומרת דברים קשים, שחולים סופניים שמצוטטים בתקשורת לרוב נמנעים מלומר. ״הלוואי שלא הייתי חולה, כי אז כולנו עוד היינו מאושרים״, היא מודה. ״בן זוגי עוד היה פה, והבת שלי לא היתה כועסת ועצובה כל הזמן. אחי לא היה נאבק בדיכאון. אני מרגישה מאוד אשמה. למרות שזו לא אשמתי, זה בגללי. אני הבאתי את כל זה עלינו. אני מציעה לכל מי שעומד לעלות על רכבת ההרים הזו לקחת כל יום בפני עצמו, להקיף את עצמו באנשים אהובים ולרכב על גלי הרגשות. אל תהיו קשים עם עצמכם וקבלו את כל התמיכה שמציעים לכם".
>> ילדים צריכים לכעוס כדי להיפרד: עינת נתן על תהליך ההיפרדות של הילדים