"תמיד יהיה מישהו שישקיע יותר ממך. נו, אז?"
*שלי פורפר-רוזן עו"ס MA , מדריכת הורים אדלריאנית, מטפלת זוגית ומשפחתית מומחית ומרצה בנושאי הורות, זוגיות, ילדים ושנת ילדים:
אני כבר אמא למעלה משמונה שנים. אמא שמצד אחד רגישה מאד לילדיה, לחינוכם לגידולם בהרבה אהבה, השקעה (בעיקר רגשית) ותשומת לב. יחד עם זאת, אני אמא שלא מוותרת על הקריירה שלה, זמן לעצמה, זמן עם בן זוגה. סביר להניח שלא תמצאו אותי תחת הקטגוריה של אימהות משקיעניות סביב ימי ההולדת, המתנות לגן והיצירות לבית הספר. למה? כי אפשר לעשות הכל, זה ברור, ואלו הדברים שהחלטתי מראש להוריד מעצמי. מה גם שאני אישית לא רואה בהם הרבה ערך לילד. איך כל זה קשור לפוסט? ובכן, למרות כאב הלב וההזדהות עם כאבה של האם על בתה – ברור לי שהיחידים שאני יכולה לחנך בעולם הזה הוא את ילדיי שלי. ולא אף הורה אחר או ילד של מישהו אחר.
אני מאמינה שאם נגדל את ילדנו כך שיכירו את עצמם, ויידעו מה הם שווים ומי הם, הם ירגישו ערך כלפי עצמם, אהבה עצמית וגם מסוגלות להתמודד עם סיטואציות חברתיות כאלו ואחרות והכי חשוב יהיו בטוחים בעצמם, במי ומה שהם כי תכלס, מה אנחנו ההורים יכולים לתת להם שיכול להיות חשוב יותר מהדברים האלו? יותר מלהכיר את עצמם, להעריך את עצמם ולאהוב את עצמם. איך נעשה זאת? זו שאלת השאלות!
כשביקשו השנה מכל מי שרוצה בקרב ילדי כיתה א' לעשות יצירה לרגל יום המאה בבית הספר. יונתן שלי החליט לכתוב על דף מחברת שיר עם 100 מילים, והוא כתב את זה כמו שילד באמצע כיתה א' כותב: מילים לא ברורות כל כך וחצאי משפטים. כאמא ידעתי שהולכות להיות שם יצירות הרבה יותר יפות ומושקעות מאותו דף נייר של בני. אז מה? להגיד להורים שלא ישקיעו כי אני בחרתי שלא להשקיע בזה? בא להם להשקיע - שישקיעו.
שלא תטעו, ברור שזה מעליב ופוגע אבל אם השכלנו לחזק את הילד שלנו מראש – הוא יידע מה הוא שווה כי כל החיים רק אמרנו לו מי הוא ומה הוא עבורנו וכך הוא למד והבין וגידל את ערכו העצמי. הוא לא יישאר לבד עם העלבון הזה, ומעבר לכך השאיפה היא שהעלבון הזה לא יערער אותו לגמרי.
בזכות האופן בו גידלנו את יונתן, אני בטוחה שגם כשייראה יצירות פאר ליום ה-100 הוא ירגיש גאווה ביצירה הקטנה שלו ואף אחד לא יוכל לקחת לו את הגאווה הזו. למה? כי הוא יודע כמה ומה שווה הייחודיות הזו שלו והרעיונות שלו, כי מאז ומתמיד שיקפנו לו שהוא אחד ומיוחד, הוא יודע שיש לו בבית משפחה שכל-כך מתלהבת מהרעיונות שלו מאז שהוא קטן ואין סיכוי שיצירה מפוארת אחרת והתרברבות של ילד אחר מהיצירה שלו תעליב אותו באופן כזה שבאמת יאמין לאותו ילד ובאופן כזה שלא יפתור את זה.
הורים יקרים, תפקידנו הוא למלא לילדנו את שק הערך שלהם בנקודות יום יום, כי בואו נודה על האמת, די מפחיד שם בחוץ ובסופו של דבר הם מתמודדים בלעדינו כבר מגיל קטן אבל עם הכלים שאנחנו נתנו וניתן להם בכל יום הם יצליחו להתמודד עם הכל. זו השאיפה זו המטרה.
ההרצאה הקרובה 'ערך עצמי אצל ילדנו- התפקיד ההורי'
"איבדנו את זה. האשמה היא באמהות האינטנסיבית"
מיכל איסט אלון, יועצות לזוגות וליחידים בפרק ב' וחוקרת אמהות.
"הכי קל זה להאשים אותן בחומריות ובבעיית ערכים, אבל אני באמת יודעת שלא כולן פועלות מהמקום הזה. רובן פשוט מנסות ליישר קו עם מציאות. מציאות שקוראים לה: 'אימהות אינטנסיבית', מונח של החוקרת שרון הייס.(The mommy war- sharon hays)
אימהות אינטנסיבית היא תגובה לחרדה אימהית שנוצרה סביב השאלה: 'איך אגדל ילד מאושר?' ולעובדה שלהרבה נשים כבר אין את התשובה לשאלה הזו היום. למען האמת אין הבדל בעיני בין זה לבין היסטריית האימהות סביב החוגים לבין אלו שמניקות עד גיל חמש.
האימהות של היום נמצאות במצוקה כואבת בעקבות העובדה שאנו חיים בחברה שמעודדת במקביל שתי דרכים שונות להיות אשה ואמא: האחת מעודדות הגשמה אישית וקריירה. השנייה, לא לעבוד או ללכת על עבודה מתונה כדי שהאמא תהיה אמא קרובה.
אלא שכפי שטוענת הייס, גם אם את משתייכת לקבוצת הקרייריסטיות וגם אם לקבוצת האימהות הלא עובדות (או עובדות מעט), את עדיין לא מוותרת לעולם האימהות האינטנסיבית. מדוע? כי לא משנה מה בחרת, כל אישה ואמא יודעת שהצרכים של ילדיה צריכים להגיע לפני אלו שלה.
אימהות אינטנסיבית היא תוצא של חוסר ביטחון. חוסר ביטחון באימהות. איבדנו את זה. בואו נודה. אין אינטואיציה ואין ידע קדום אף אחת לא יודעת מה נכון ואיך נצליח לגדל ילדים מאושרים. מצד אחד התרבות אומרת לנו 'אמא מאושרת ילד מאושר' - תעשי מה שנכון לך והוא יהיה מאושר, אבל המסר הנוסף הוא: כל האחריות לדאגה של הילד היא עלייך. תדאגי לו. אם הוא יהיה מאושר תקבלי צל"ש, אבל אם לא, נאשים אותך. המסר הזה מלחיץ אימהות רבות ומבלבל אותן.
מה נכון? מה נכון לעשות היום? זו הדאגה הגדולה ביותר של אימהות היום. ואז הן מתחילות לשאול בפייסבוק, להתייעץ עם כל אחת בפורומים, לראות ולחקות את האימהות האחרות. נדמה שאחת גילתה את הנוסחה? כולנו נעשה כמוה. כך נולדה האימהות האינטנסיבית מדאגה נוראית. כולנו רוצות ילדים מאושרים אבל איך הופכים אותם לכאלו?
אין לי את נוסחת הקסם אבל דבר אחד ברור לי; עד שגברים לא ייקחו חלק שווה ופעיל בגידול הילדים אנחנו נמשיך להיות מתוסכלות, טרודות ומודאגות מכך שכל האחריות היא עלינו.
>> יום הולדת לכל הכיתה או לפצל בנים ובנות: האם יש דרך נכונה לחגוג יום הולדת?