נעים מאוד, אני סופר אמא על עקבים אבל אתם יכולים לקרוא לי הילה. זה נכון שצמד המילים "עקבים" ו"אמא" לרוב לא משתלב יחד הגיונית באותו המשפט,. אחרי הכול, עקבים הם ממש לא הנעליים הכי נוחות לרוץ בהן, בלשון המעטה, את המרוץ המטורף של החיים. אבל היי, הן יפות למות.
הכל מתחיל אי שם, בילדותי. קחו רגע 30 שנה אחורה. נולדתי ביפו לאמא מזל שהייתה עקרת בית ואבא עמוס שהיה עצמאי. בת אמצעית בין 2 בנים - תסביך סנדוויץ' קלאסי. גדלתי בתוך משפחה אוהבת, תומכת, מחבקת ומאוחדת עם אמא שתמיד הייתה בבית – באופן קבוע היו לנו ארוחות חמות ותמיד עם מי לשבת לשעורי בית, היה לנו בית נקי ומעולם לא הייתי ילדת מפתח. אז מה היה לי חסר כבר אז? ובכן, אף פעם לא ראיתי את אמא שלי על עקבים, או מאופרת או שואפת לאיזו קריירה. ההגשמה העצמית שלה הסתכמה בגידול הילדים. שזה יפה ומכובד, אבל בכל זאת זה העסיק אותי כבר אז.
על אף שכולם מכרו לי מסביב שעם בואם של הילדים, הכול ישתנה - כשמיה הגיעה לעולם, הכול רק התעצם אצלי. אמרו לי שאתחיל לחיות רק למענה ואאבד המון מעצמי ואני בחרתי לקנות סלוגן אחר לחיים שלי. אחרי שהכלתי את מיה בתוכי עשרה חודשים (שאף אחד לא יגיד לי שזה תשעה!!!), שמנתי, הקאתי, צרבתי, שנאתי את בעלי, נתפרתי, לא ישנתי ותפקדתי כמנשא אנושי. מי האמיץ שיאמר לי שעכשיו אני צריכה לוותר על עצמי כשיש כל כך הרבה דברים אחרים לוותר עליהם? (כמו נניח שטיפת הרצפה 4 פעמים ביום). לא יקום ולא יהיה!
החלטתי כבר אז לחיות אחרת וקיימתי. מאז, הפכתי להיות אמא לשתיים (מיה, 4.5 ואביב, 2.5) ואני עושה הכול קודם לעצמי. אני גם יודעת למה. זה הניסיון התמידי לכסות את כל הזמן והאנרגיות שאני משקיעה בהן (הרי גם אם הן במסגרות, הראש לא מפסיק לעבוד ולדאוג - וועדי גנים הם המכה של חיי).
איך זה עובד לי? אז ככה: אם הייתי איתן בג'ימבורי והלכנו לגינה, אז תהיו בטוחים שגם אלך לקניון ואחגוג במסע שופינג לנשמה. ואם הכנתי להן ארוחת ערב, אתיישב לאכול את המנה שלי. כשאני מרשה להן ביס, אבל שחררו – גם אני רוצה לאכול. אם הגעתי הביתה מיום מלא ואין לי יכולת להכיל אף אחד אז אני אקרא לבייביסיטר שתוריד אותן לגינה כדי שאתאפס על עצמי, ויותר מהכל, דעי בתי היקרה - לא בא לי לתת לך את המיטה שלי - נוח לי שם לבד עם אבא, לך יש את שלך.
אתן מוזמנות לעקוב אחרי הדף שלי באינסטגרם ובפייסבוק "סופר אמא על עקבים"