כששומעים על הורים שמתקשרים למשטרה לבקש עזרה, מיד עולים בדמיון דימויים מפחידים על דברים שיכולים היו לקרות לילדיהם, אלא שנתונים בריטיים חדשים חושפים שהרבה מהשיחות האלה הן שיחות מצוקה של ההורים עצמם, שחוששים אל מול איום ילדיהם. כמעט אלף הורים מתקשרים מדי חודש למשטרה בבריטניה ומדווחים שהילדים התקיפו אותם. המשטרה מדווחת כי ב-2015 טיפלה ב-11,600 מקרים של אלימות במשפחה מצד ילדים מתחת לגיל 17 כלפי הוריהם, כנגד 1,450 מהם ננקטו צעדים משפטיים ועוד אלף הסתפקו באזהרה.
בבריטניה רק ילדים מעל גיל עשר יכולים להיות מואשמים משפטית, וילדים מתחת לגיל זה, בעלי עבירות חוזרות, עשויים להילקח מחסות ההורים. האשמה, אפילו אם הוריהם הותקפו, תהיה על ההורים, והם אלה שישאו בתוצאות האלימות בבית. הנטייה העולמית היא להמשיך ולהעלות את הגיל בו על הילדים לשאת אחריות משפטית, כשהממוצע האירופי עומד על גיל 14, ובלוקסמבורג על 18. ״האם אנשים צריכים להתקשר למשטרה, או שאולי יש פה עניין של חינוך?״ שואל אבנר סולומון, מקרן הצדקה הלאומית לילדים בבריטניה, ומציע למשטרה לבחון את המקרים בקפדנות יתר, ולהיות יותר סלקטיביים כשהם מגיעים להתערב במקרים של אלימות בתוך המשפחה מצד הילדים.
״אף הורה לא צריך לחיות בפחד מהילד שלו״, אומר ג׳יימס להמן, עובד סוציאלי וסופר המתמחה בנוער במצוקה. ״להורים שמודים בפני שהם חוששים מילדיהם, אני אומר שאני מאמין להם ומבין. הילדים יכולים להיות מאיימים, ואני כן חושב שכשהילד לא מגיב לסמכות ההורית, יש מקום לפנות לסמכות עליונה יותר. ילדים עם בעיות התנהגות עושים בחירות שמוציאות אותם משליטה עצמית, אבל זה לא אבוד. אלה בחירות, והם יכולים לשנות אותן בעזרת התערבות מתאימה. הרבה הורים נרתעים ולא מתקשרים למשטרה כי הם לא רוצים להכניס את החוק והמדינה הביתה. יש גם סטיגמה שמודבקת לזה, וההורים נבוכים מהשכנים והחברה. זו החלטה אישית מאוד. כדאי לעשות אותה לאחר מחשבה רבה, כי ההורה הוא זה שיצטרך לחיות איתה בהמשך, לזמן ארוך מאוד. בעיני הזמן הנכון לקרוא למשטרה היא כשההתנהגות עוברת את הגבול והופכת לקרימינלית, כאשר בני אדם נפגעים וחפצים מושחתים כדרך קבע, ולהורים אין שליטה על העניינים״.