ב-7 באוקטובר ליבי כהן-מגורי ז"ל בת ה-22 נרצחה על ידי מחבלים בעת שהייתה במסיבת הנובה. בדקות שלפני מותה שוחחה בטלפון עם אמא שלה, שלי משל יוגב, ועם בן הזוג של אמה, פרופ' יריב יוגב ונפרדה מהם.

הבוקר, נזכרו פרופ' יוגב ואשתו שלי באותה שיחה נוראה. "אני משחזרת כל רגע וכל שנייה מאותה שבת", תיארה שלי ב"חדשות הבוקר", "כל רגע, כל דקה, זה כמו כוויה בגוף. זה לא עובר. השיחה האחרונה מתנגנת אצלי בראש ללא הפסקה. אני זוכרת כל רגע, כל נקודה שהיא עצרה לנשום בה. היא היחידה שנשארה מפוקסת והבינה שאלה שמונה הדקות האחרונות לחיים שלה ושזה הזמן להיפרד. היינו בבית, מוגנים - אף אחד לא איים עלינו. ליבי דיממה מהבטן ומהיד. חברה שלה הייתה מוטלת עם ירייה בראש לידה. היא הבינה ונפרדה".

"בשכול יש המון חרטה. לא אסלח לעצמי עד יום מותי שהיא נפרדה מאיתנו, אבל אני הייתי כל כך מנותקת מהסיטואציה וכל כך לא הבנתי שלא נפרדתי ממנה. היא אמרה לי: 'אמא, אני אוהבת אותך'. הייתי כל כך מנותקת שלא אמרתי לה אפילו פעם אחת 'ליבי, אני אוהבת אותך. זכיתי בך'. לא ליוויתי אותה אל המוות שלה. לא הייתי איתה שם. לעולם לא אסלח לעצמי על זה".

אומרים שהזמן מרפא. זה נכון?
"איזה שטויות. זה קשקוש. הזמן לא מרפא, רק מכאיב יותר. הזמן מחריף את הגעגוע. עד גיל 51 לא ידעתי שגעגוע זה רגש כואב, ששורט את הגוף מבפנים. הגעגוע מחריף, הזמן לא מרפא. זה קשקוש".

פרופ' יוגב סיפר, "אומרים שהחיים חזקים מהכל, שתמיד חוזרים לשגרה. קמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבוד ומנתחים. החיים ממשיכים. אבל, יש רגעים שפתאום זה מכה בך בלי רחמים. אתה מרגיש את הלב מתכווץ חזק-חזק. הבטן מתהפכת. זו תחושה שאי אפשר להסביר אותה. אתה משותק לרגע. עברה שנה וזה לא מתקהה. זה לא נחלש. זה רגש חזק מאוד. אובדן וגעגוע זה קטסטרופה".

"אני איש מעשה. תן לי סיטואציה ואפתור אותה. אני מגיב מהר, זה המקצוע שלי. בשבת בבוקר הרגשתי חוסר אונים. שלי שאלה אותי 'היא מתה? היא מתה?'. הסתכלתי לה בעיניים, היד שלי רעדה, החזקתי את הטלפון ואמרתי לה: 'אני לא יודע, באמת לא יודע'. התחיל מחול שדים מטורף של יום ארור. אנשים הגיעו אלינו הביתה. אתה לא מצליח להבין. היה בלגן היסטרי במדינה. חוסר האונים הזה - שמנוגד כל כך למה שאנחנו ביום-יום - זו נקודת שפל גדולה".

אתם מנציחים את ליבי בדרכים רבות.
שלי: "כל נשימה שלי מוקדשת להנציח את ליבי ולהשאיר אותה עוד קצת בעולם. כל עוד אני מדברת עליה ומספרת עליה, כל עוד יש אנשים שמכירים אותה, אני עוד לא נפרדת. אני עוד לא מוכנה להיפרד ממנה. אני אדם חזק ולא מתחנן, אבל היום אני מתחננת לאנשים שיכירו את ליבי. תעקבו אחריה באינסטגרם, תכירו אותה, כי זה כל מה שנותר לנו. אל תתנו לה להישכח. הנצחה זה כל המהות עבורי. לא מוכנה לשאת את המחשבה שאיזה זבל אחד החליט למחוק את המתוקה המהממת הזאת מהעולם. רוצה שייזכרו שהיא הייתה פה".
יריב: "באותה שבת גייסו 15 רופאים שלי ועוד שישה בעלים של רופאות שלי. ביום ראשון בשש בבוקר כבר הייתי בבית החולים כדי לייצב את הספינה. אחרי חודש ניגש אליי אחד המתמחים ואמר: 'יריב, מה-7 באוקטובר ועד היום נולדו בליס 1,400 ילדים'. זה סוג של נקמה, זו תקומה. כל לידה היא נקמה קטנה. בשנה הזאת אימצנו את קיבוץ ניר עם, אימצנו מפונות מהעוטף, פתחנו מרפאות ללא כסף לנשות העוטף. לקחנו כפרויקט לתרום לחברה. להגיד שזו נחמה? כן, זה קצת נחמה. פתחנו במחלקה שלנו מרפאה על שם ליבי, 'מרפאת ליבי', שמטרתה לתת מענה ותמיכה לנשים עם טראומות במהלך החיים לבוא וללדת".