"אין לי בעיה ללכת עירומה מול בנותיי המתבגרות"

לדיש מספרת שבתה הגדולה מודעת מאוד להבדלים הללו בין ספרד לארה״ב, אבל עד לאחרונה, כשהחלה להתפתח, היתה אוספת את שיערה כך שנראה קצר, והולכת לבריכה בבגד ים של בנים. ״רוב האנשים פשוט הניחו שהיא בן, וחלק שאלו אותי אם זה בן או בת״, היא נזכרת. ״החזה שלה היה שטוח כמו של בן. כשהיתה בת ארבע אמר לה המציל שעליה להתחיל להגיע עם חלק עליון לבגד ים, כי אלו חוקי הבריכה. היא מצאה את הדרך להמנע מזה. אני גאה בה על כך״.

אם נוספת, אדן סטרונג, מספרת שחשוב לה מאוד שבתה תראה את גופה העירום, ואף שתאהב אותו, זאת למרות שהיא עצמה לא תמיד אהבה את הגוף הזה. ״אני לא מחביאה מבתי בת השש את הגוף, ומתקלחת איתה לא מעט״, היא מספרת. ״אני לא רוצה שיהיה לה דימוי לא ריאליסטי לגבי איך גוף האשה אמור להיראות. המדיה מציגה דימוי אחיד. הבת שלי תמימה וילדותית, ואין לה בעיה להצביע על סימני המתיחה או על הטבור שלי, שאיבד צורה מההריון. אני אומרת לה: זו את שמתחת אותו ככה! והיא צוחקת, ואז אנחנו מדברות על איך הגוף שלנו משתנה עם החיים. ביליתי שנים בבושה וגועל מהאדם שהייתי והעור בו חייתי. הייתי נשמה שבורה עם בטחון עצמי מרוסק. עברתי התעללות רגשית. אני רוצה לחשוב שאילו מישהו טרח ללמד אותי שיופי הוא לא אידאל מסחרי של שלמות, כל חיי היו נראים אחרת. למדתי לאהוב את עצמי, וזה לא בא בקלות. רק כשחפרתי עמוק פנימה גיליתי שהיופי נמצא בין השברים, יכולתי לראות כמה יפה הגוף שמאכלס את הנשמה שלי. יש לי המון תקוות עבור בתי, הגדולה בהן היא שהיא תדע שמראה חיצוני לא חשוב. אני רוצה שהיא תזכור שהטבור חסר הצורה שלי לא עושה אותי פחות יפה, ושתזכור את זה ותגן כך על יופיה".

>> איך נגדל ילדים מאושרים?