לפרופ' עמוס רולידר חקוק הרגע בו בנו התמודד מול הילד שכל הזמן הקניט אותו, מיכל דליות מתגאה כשהיא נזכרת בילדיה מדברים כחברים טובים, ואלי זוהר ניב לא תשכח את הלילה הראשון בה בתה התינוקת לא ישנה בבית. 6 יועצי הורות בכירים נזכרים ברגעים הראשונים הכי משמעותיים ומרגשים שהיו לילדיהם
רוני שגב | mako | פורסם 14:28 13.05.13
הם מייעצים לנו, יודעים כל מה שאנחנו מתקשים להפנים ולפעמים נדמה שבלעדיהם, לא היה לנו הרבה מושג מה לעשות עם הילדים. אבל בחיים הפרטיים שלהם, גם היועצים, הגורואים ומובילי הדעה של ההורות הם הורים – עם פאשלות, התרגזויות וכמובן גם רגעים מרגשים. לכבוד חג הביכורים, ביקשנו מכמה שמות גדולים בתחום ההורות לספר על רגעים ראשונים מרגשים שזכורים להם במיוחד מהחוויות שלהם כהורים.
"בכיתה של בני עדי היה בריון, שהציק לו באופן קבוע. זו סיטואציה מאוד קשה להורים, וכל מיני עצות כמו 'תהיה אסרטיבי' או 'תחזיר לו' לא באמת מועילות, כי אם היו לילד את התכונות הללו הבריונים לא היו נטפלים אליו מלכתחילה. בטקס קבלת ספר התורה, בכיתה ב', הילדים עמדו בחצי גורן, ואשתי ואני ראינו איך הילד ההוא מתקרב לעדי ומתחיל להקניט אותו. פתאום עדי לקח צעד קדימה ואמר לו 'עוף ממני', בפרץ אסרטיביות שלא הכרנו ממנו קודם, והבריון עזב אותו מאותו רגע ואילך. זה היה רגע משמעותי מבחינתנו, ראינו את הילד שלנו מתמודד בגבורה עם סיטואציה קשה בלי התערבות מצדנו והיינו מאוד מאושרים".
"הם חברים ולא רק אחים"
זו הפעם הראשונה שהבנתי שכנראה עשיתי משהו מאוד נכון איתם. מיכל דליות וילדיה|צילום: תומר ושחר צלמים
"יש לי ארבעה ילדים, וקשה לי למצוא 'פעם ראשונה' של אחד מהם שריגשה אותי יותר מהאחרות. לכן, אני בוחרת לספר על פעם ראשונה שלי, שקשורה אליהם. זה קרה כשהם כבר היו גדולים יחסית, בני 15-25. היינו במפגש משפחתי אצל אחד מאחיי, והיו המון אנשים. הילדים שלי התפזרו בקהל, כל אחד מהם דיבר עם אנשים אחרים, אבל אחרי שעה בערך פתאום ראיתי את ארבעתם יושבים יחד ומדברים ביניהם. עד עכשיו, כשאני נזכרת ברגע הזה אני מוצפת גאווה ואושר, אני זוכרת שזו הפעם הראשונה שהבנתי שכנראה עשיתי משהו מאוד נכון איתם, שהאווירה שהייתה בבית גרמה להם להיות ממש חברים שבוחרים להיות אחד עם השני, ולא רק אחים ששייכים לאותה משפחה".
"שלושתם ביחד, קוראים סיפור"
הילד האמצעי מקריא, הגדול מעיר הערות והקטנה מקשיבה|צילום: אורה כהן
זהר כרמי, מנחת קורס דולות ומדריכות הכנה ללידה, בעלת האתר זהר כבר בדקה
"לבני הבכור יש חדר משלו, ואילו המרכזי והקטנה חולקים ביניהם חדר. הרבה פעמים הבכור נמצא בערב בחדר שלהם ושלושתם מדברים, אבל ערב אחד שמעתי ריתמוס שונה לשיחה. הקשבתי מבעד לדלת, ושמעתי שהמרכזי מקריא לקטנה סיפור, והגדול עוזר להם לפרש מילים לא מוכרות ומעיר הערות על הסיפור. המרכזי היה רק בכיתה ב' ועדיין לא קרא שוטף, אבל הסיטואציה הייתה כל כך ממיסה: הוא לא התעצבן מההערות של הגדול שקטעו את הרצף, הקטנה הקשיבה בשקט ובסבלנות ואני לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות".
"פתאום ראיתי מיטת תינוק ריקה"
כשחזרנו הביתה פשוט נהרסתי מהמראה של המיטה הריקה שלה. אלי זוהר ניב|צילום: , צילום - עדי ארד
אלי זוהר ניב, יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים
"הפעם הראשונה שהבת הבכורה שלי ישנה מחוץ לבית זכורה לי כאירוע מאוד משמעותי, אם כי לא משמח במיוחד. אני לא זוכרת בדיוק בת כמה היא הייתה, אבל לפי זה שאני זוכרת מיטת תינוק אני מניחה שהיא הייתה בת שנה וחצי בערך. היא ישנה אצל סבא וסבתא, אנחנו יצאנו לבלות, וכשחזרנו הביתה פשוט נהרסתי מהמראה של המיטה הריקה שלה. זה היה ממש עצב עמוק, למרות שבסך הכל ידעתי שהיא במקום טוב ושדואגים לה היטב, היה לי מאוד קשה עם הקן הריק. היום היא בת 21 וחצי, כמובן שישנה מאז כבר כמה פעמים מחוץ לבית והדאגות שלי היום הן אחרות, אבל קשה לשכוח את העצב והריקנות שהרגשתי באותם רגעים, שהתינוקת שלי פתאום לא הייתה בבית".
"היא נעלמה משדה הראייה שלי"
פחדתי אבל ידעתי שאני מגזימה. אנאבלה שקד|צילום: דניאל בבצ'יק
אנאבלה שקד, ראש בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר ויוצרת "המדריך המעשי להורה העסוק"
"אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שהבת שלי, שהייתה בת ארבע או חמש, רצתה ללכת לגן בלי שאלווה אותה. גרנו בקומה שמינית, וכדי להגיע לגן היה צריך לחצות גינה ציבורית. כמובן שהשקפתי עליה מהמרפסת, אבל היו משהו כמו 20 מטר שהיו מחוץ לראייה שלי, והם נראו לי כמו קילומטרים – מצד אחד הייתי בטוחה שאני שולחת אותה ישר לידיים של פדופיל שאורב לה מאחורי העץ, ומצד שני ידעתי שאני מגזימה. כמובן שהתקשרתי לגן כדי לוודא שהיא הגיעה, וכמובן שהכל עבר בשלום, אבל את ההרגשה הזו לא שוכחים גם אחרי 20 שנה".
"את השער והכדור הראשון אני קניתי לו"
גדי רוזן, מאמן משפחתי ומתבגרים, מנחה הורים, בוגר מכון אדלר
"כשאלון, הבן הבכור שלי, היה בן 4, קנינו לחבר שלו מתנה ליום ההולדת: שער וכדור קטנים מפלסטיק. אני זוכר שחשבתי לקנות לו גם, כי זו אחריות שלי כאבא להפוך אותו לטוב בכדורגל, כדי שיהיה מוערך חברתית. קניתי לו (ולי) שערים וכדור, ישנו בסלון והתחלנו לשחק כדורגל בישיבה. אחר כך עברנו לגינה, וקניתי שערים גדולים יותר, ומשם עברנו למגרש גדול יותר, והזמנו חברים ואבות של חברים. זה משהו שמחבר בינינו עד היום, למרות שאני לא משוגע על כדורגל, אני יושב לראות איתו כדי לחוות את זה ביחד. אני תמיד מזכיר לו מי קנה לו את הכדור והשער הראשון, ושמח שאולי משהו מזה בזכותי – הייתי אז אבא צעיר עם הרבה תיאוריות, שלא כולן התבררו כנכונות, אבל לפחות במקרה הזה – הצליח לי. כשנולדה הבת שלי, מיכל, כבר לא ניסיתי להגשים דרכה חלומות, ולא ידעתי מה כדאי לה להיות – ובעצם, עד היום אני לא ממש יודע מה כדאי לשניהם להיות כשיהיו גדולים".
