כבר יותר משבע שנים שהן עוברות מבית לבית על בסיס קבוע. פעמיים בשבוע ובכל סופ"ש שני הבסיס שלהן אצלו, ושאר הימים הבסיס הוא איתי. למעט חריגות, כמו נסיעות לחו"ל, אנחנו מקפידים על חלוקת הימים כמו שעון שווייצרי. הימים יכולים לפעמים להשתנות במהלך השבוע, כשאנחנו עוזרים אחד לשנייה בכל מיני אילוצים. אבל זה תמיד יהיה כך: יומיים בשבוע ותמיד כל סופ"ש שני. גם כשהן משמיעות קולות התנגדות לפעמים - אנחנו לא נשברים.
אבל אז אני נושמת רגע. מנסה להתאפס על עצמי, ולהמשיך לשנן עד כמה חשוב לייצר להן קביעות, ועד כמה הגבולות פה הכרחיים -בשבילן ולטובתן. אסור לי לתת לרגשות האשמה שמציפים אותי בשני, על מציאות הנדודים שלהן מבית לבית, לנהל אותי. כי רגשות האשמה הם עקב אכילס אצלנו הגרושים, והם מנסים להוביל ולנהל אותנו לאורך כל הדרך. לרגשות האשמה אגב תמיד מצטרף החבר הטוב ביותר והוא: תחושת הפיצוי. לכל מקום הם באים ביחד, שני אלה.
את עצמי ואת הצרכים שלי הוצאתי מהמשוואה
זה לא פשוט לי בכלל, ואני מודה שבמשך שנים רגשות האשמה (והצורך לפצות) הובילו אותי. מצד אחד, המקום שלי מול הבנות לגבי הגירושין תמיד היה חד משמעי, ובכל פעם שנשאלה השאלה "למה את ואבא לא יכולים לחזור להיות ביחד?" שלפתי את אותה התשובה ואף פעם לא נתתי להן הרגשה שמשהו ישתנה, או שיש סיכוי שזה יקרה. מצד שני, בהחלט ניסיתי לרפד אותן ולפצות בכמה שיותר תופינים, ולרוב על חשבוני.
את עצמי ואת הצרכים שלי הוצאתי מהמשוואה ובכל השנים הייתי עסוקה רק בצרכים שלהן ובמה יהיה הכי טוב להן. רגשות האשמה על שגזלתי מהן את הזכות למשפחה של אבא אמא בבית אחד, ליוו וניהלו אותי והייתי עסוקה ב-איך אני יכולה להקל עליהן כמה שיותר. בעיקר בכל התנהלות הבית וההתנהלות שלי מולן. וככה בלי בכלל להבין, מצאתי את עצמי משרתת שלהן ומנוהלת על ידן. את תפקיד מנכ"לית הבית תפסה הגדולה. הקטנה "הסתפקה" בסמנכ"לית תפעול.
מצחיק, אני יודעת שאני אישה חזקה, עצמאית, דעתנית ומובילה. בכל שנותיי ניהלתי והפקתי את כל העולם. אני מסוגלת להתמודד עם כל מצב ובכל מצב והתפקידים שלקחתי על עצמי בחיים תמיד דורשים ממני מחויבות של 24/7. ואם זה לא מספיק, תמיד תמצאו אותי בוועדי הורים של שתיהן. השנה, אגב, הגדלתי לעשות ונבחרתי ליו"ר הנהגת הורים באחד מביה"ס הגדולים בארץ. ואת הכל משלבת עם מסירות אינסופית לבנות.
אז איך קרה שבלי להרגיש בכלל הפכתי ממנהלת להיות מנוהלת ע"י שתי פישריות שטרם ניגבו את החלב מהשפתיים? והכי נורא, איך בכלל לא ראיתי את זה?
אז מתי נפל לי האסימון?
גיל ההתבגרות הוא גיל שמקצין התנהגויות, לטוב ולרע. המתבגרת שלי עלתה שלב בניהול והתחילה לנהל לי החיים האישיים ולקבוע מה מתאים ולא מתאים לה. החל מהבחירות המקצועיות שלי ועד להתנהלות שלי מול בן הזוג. הכול סבב סביבה ואני בכלל לא הייתי פקטור במשוואה. בהתחלה הלכתי בין הטיפות, עדיין בניסיון לרצות ולרפד אותה, עד שהבנתי שאני מתחילה לאבד שליטה ואת עצמי.
ברגע שהבנתי שמשהו ממש לא תקין בהתנהלות הזאת, ובעיקר הבנתי שאני בעצם מתנהלת מולן מהמקומות הכי לא נכונים, מאותם רגשות האשמה ותחושת הפיצוי - הבנתי גם שבלי עזרה מקצועית ומיידית, המצב רק ילך ויחמיר.
אז עצרתי וחישבתי מסלול מחדש שהביא אותי להבנה החד משמעית שאני חייבת עזרה. חייבת כלים ובדחיפות כדי לתקן את הדרך שבה שקעתי בעל כורחי. היה לי ברור שאם אני לא עוצרת את ההתנהלות הלקויה בבית, אני עושה נזק גם לבנות וגם לעצמי. הרי הן אמורות להיות ילדות ורק ילדות. נקודה. סוף.
אז התחלתי תהליך, עם כלים נכונים ועזרה ממוקדת, ויכולה להגיד בשמחה גדולה שמתחילה לראות את האור. זה לא קל ורחוק מלהיות פשוט, וזה דורש ממני לצאת מעורי ולהתנהל בדרכים שלא מכירה. אבל אני לא מוותרת לעצמי, גם ברגעים הקשים, ומייצרת מציאות הרבה יותר טובה ונכונה, להן ולי.
לפעמים בתוך מלחמת ההישרדות שלנו, ההישרדות הכלכלית והמקצועית, ההישרדות כהורה בודד עם ומול הילדים, אנחנו מאבדים את הדרך ואפילו לא מודעים לכך. מתנהלים מכוח האינרציה בלי לעצור ולבחון את עצמנו. האם אנחנו באמת יודעים איך להתנהל כהורה בודד? האם יש לנו את הכלים הנכונים להתמודד עם השלכות הגירושין על הילדים? האם את ההתנהלות מולם מנהלים רגשות האשם ותחושת הפיצוי? ממליצה לעצור לרגע ולפשפש במציאות האמיתית ולנסות למצוא את התשובות. זאת לא בושה לבקש עזרה מאנשי מקצוע המתמחים בהתמודדות כאלה, וזה לא הופך אותנו להורים פחות טובים. נהפוך הוא. זה רק מעצים ומגדיל אותנו, הן כהורים והן כבני אדם.
3 כלים שעזרו לי לשנות את המסלול
1. שחררתי את רגשות האשם ותחושת הפיצוי. רגשות אשמה אינם רק נחלתם של ההורים הגרושים, אך אין ספק שיש לנו תוספת נכבדת של רגשות אשמה לנוכח המציאות שנכפתה עליהם עם כל המשתמע מכך. קודם כל הבנתי שלא עשיתי שום דבר רע, ואין מקום לתחושות אשמה.
עוד הבנתי שכשאני פועלת מתוך תחושת אשמה מול הבנות, אני למעשה ממשיכה להחיות אצלן את הקושי שלא מאפשר להן להתמודד עם המציאות, להתגבר ולהמשיך הלאה. הבנתי עד כמה זה הכרחי לשחרר את האשמה מתוכי, ולפנות את כל הכוחות והאנרגיות בעיסוק בה, לפעילות חיובית ובונה ביחסים שלי מול הבנות .
2. נעשיתי ברורה ועקבית. הבנתי עד כמה הכרחי שאני אתמיד בגישה הברורה, העקבית וההחלטית שלי מולן, בניקוי רגשות האשמה והפיצוי הנלווה. קיבלתי כלים שעזרו לי להתנהל מולן בדרך אחרת ושונה ממה שהן ואני הכרנו עד היום. אין יותר מקום להתנהלות שלי מולן מתוך ריצוי ופיצוי, תבעתי לעצמי בחזרה את ניהול הבית והחיים בתוכו. ככל שאני מתמידה וברורה, כך האחיזה שלהן בתפקיד המנכ"לית והסמנ"כלית הולך ונעלם. אין יותר גבולות פרוצים. יש אמא ויש ילדות. זאת התבנית הברורה ועליה אני שומרת מכל משמר.
3. פיתחתי אמפתיה לקושי. כשעולה לפעמים הקושי במעבר מבית לבית, הבנתי שיעזור אם אזדהה איתן ואגיד להן בקול קטן שאני מבינה את הקושי עם המציאות הזאת. אבל באותה נשימה אגיד שאני יודעת שטוב להן אצל אבא, ועד כמה אבא רוצה גם להיות איתן והן אתו. אני כבר לא לוקחת על עצמי את הקושי שלהן, ולא מתרגמת אותו לאשמה. אבל כן נותנת לו מקום ולא מבטלת להן את מה שהן מרגישות.
אבא שלהן ואני מבינים את מה שהן לא מבינות, עד כמה העמידה בחלוקת הימים ביני לבינו מייצרת ביטחון רגשי לבנות ומגנה עליהן ועם כמה שפחות החלפות וזעזועים מיותרים אשר שוב פותחים את שאלת קיום שני הבתים והגירושין. קביעות ורצף שווים ביטחון ויציבות.
* תודה גדולה לאבי מור, פסיכותרפיסט ומדריך הורים בגירושין, שמלווה ונותן לי את הכלים הנכונים והמדויקים בכל פעם מחדש.
*כותבת הטור תמי שעיה ביחד עם עו"ד נעמי דניאל חפץ הן ממקימות 'הגשר' שהוקם במטרה לעזור לבני זוג להתגרש נכון ואחרת. במקום סדנאות והרצאות לקהילת 'גט A life' שנותנים כלים מדויקים לכל המצבים בהם זוגות גרושים נתקלים ומתמודדים.