בזכרוני הראשון אבי חוזר בכל ערב מהעבודה עם מתנה אחרת בשבילי, אני בת 4, עדיין ילדה יחידה, ותמיד מבקשת כלי נגינה אחר. יום אחד ביקשתי אקורדיון, כמו שראיתי בטלוויזיה בחתול שמיל, אך קיבלתי פלסטיק לא בצבע הנכון וללא כפתורים. אני ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ובגיל שלא ידעתי להתפשר על זה. למחרת אבא קנה לי את האקורדיון הכי גדול, ואדמדם ומכופתר שיכולתם לדמיין.
בכיתה א' גיליתי את הפטיפון המאובק שבפינת הסלון. הייתי חוזרת מבית הספר וצוללת לתקליטים של עפרה חזה (טוב, מבין זוהר ארגוב, ברברה סטרייסנד ופטר והזאב לא היו לי הרבה ברירות). אני זוכרת את הטייפ דאבל קאסט עם הראש מתהפך שקיבלתי ליום ההולדת, את המערכת הראשונה שדרשתי ליום הולדת אחרת בגיל תובעני יותר, וכך עד ליום בו חוררתי עצמי היטב רק כדי להתקבל לעבוד בחנות התקליטים הנכונה.
הייתי שמחה לספר לכם איך הוריי זיהו את נטייתי הטבעית, או את שמץ הפוטנציאל ויצאו מגדרם לטפח את זה הכישרון, כמו לשלוח אותי לחוג גיטרה, אבל לא. הם היו עסוקים מדי בלהתנגח אחד בשני (באייטיז לא כל כך היו מתגרשים) ולהמשיך לממן את שיעורי הבלט ששנאתי כל כך.
הגענו חצי שעה מוקדם יותר, רק כדי שיהל ירגיש בנוח, שנוכל לדבר קצת עם המורה, ולהיכנס לאווירה הנכונה. מיד אחרי שהצגנו את עצמנו יהל התרברב שניצח את אבא שלו פעמיים בכדורגל, אני לא התאפקתי והוספתי שגם אני, ניצחתי אותו פעמיים בסנוקר. פעמיים! המורה הנהן בהבנה, וסימן לי לחכות מחוץ למגרש על הדשא בצל, השיעור עומד להתחיל. יהל מתרוצץ בשמש הקופחת ומשתדל מאוד להרשים את המורה ואת בני גילו האחרים. משתדל מאוד לא לאכזב אותי. הדקות נוקפות ואני שמה לב שהוא קצת צולע בדרך לברזיה. הם ממשיכים לכוון לשער, כל אחד בתורו, יהל שוב מחטיא ואני שוב צורחת יששש לעברו. אני בצל מזיעה, יהל אדום, משדר לי אותות מצוקה. לבסוף אני ניגשת אליו, הוא לא מתאפק יותר ופורץ בבכי ללא קול, מצמיד את ראשו לבטני ומייבב שלעולם! אבל לעולם הוא לא חוזר לחוג הזה יותר!
אחר כך, בחוף מבטחים, החלטנו ביחד שניסע לכל מקום ומבחינתנו כל הארץ כשרה, רק שיגיד לאיזה חוג הוא היה רוצה ללכת. נטע התחיל ללכת לקאפווארה שיהל זנח בשנה שעברה, ותמרה ממשיכה בשיעורי ההתעמלות שהיא כל כך אוהבת. יהל כמעט נרשם לחוג קרמיקה, רק שברגע האחרון הבין שיש שם רק בנות וויתר, כמו מה שרוב בני ה-7 ודאי היו עושים. דורי מייחצן במרץ את חוג האייקידו, בעוד שאני מתחננת שילמד פסנתר, אבל יהל בשלו. מחליט כרגע שלא להחליט, ובכל החוגים שהצגנו בפניו (אילוף כלבים, לגו הנדסי, טבע, אמנות ולא הזכרנו כדורגל), הוא תמיד מצא איזשהו פגם או טענה שזה לא בשבילו. יהל כל כך מחובר למה שהוא רוצה, או לא רוצה, וזה כה תמים וטהור שאין לנו כל ברירה אלא לכבד את רצונו, ולחכות ביחד איתו, עד שיימצא החוג הנכון, במועד הנכון, ליהל.
האהבות הראשונות שלי
קשה לי לשים את האצבע על איך זה קרה או מתי ויתרתי על האהבות הראשונות שלי, אך אני ודאי זוכרת איך קרה שנזכרתי. כן. לפעמים צריך לגעת במוות כדי לחזור לחיים. לפעמים צריך סרטן כדי להירפא. כשתמרה חלתה, כולנו חלינו ביחד איתה, ואז הבראנו. או בראנו, הכל מחדש. אם פעם לא היה לי זמן לעשות את מה שאני אוהבת אז היום זה בדיוק הפוך. אין לי זמן, גם לא סיבולת, לעשות את מה שאני לא אוהבת.
מאז שחזרנו הביתה מניו יורק, אני רק אומרת 'לא' להצעות עבודה באדריכלות. 'לא יכולה כרגע להתמסר רגשית לפרוייקטים לטווח ארוך', הייתי אומרת ללקוח המאוכזב, או בעיקר לעצמי. במקום זה התחלתי לשדר תכניות מוסיקה ברדיו אינטרנטי - בלאק פלאנט רדיו, ובסוף השבוע הקרוב אני מתקלטת במסיבת ההשקה, וכותבת, וסורגת, הו כמה אני סורגת.
לפני כמה ימים התקשרה אליי מישהי ושאלה אם אני פנויה לתכנן לה את הבית. מעבר לכימיה המיידית עם הקול שבצד השני, פתאום, ובכל הגוף הרגשתי שכן. פתאום הייתי פנויה, ובבת אחת נזכרתי שאדריכלות, זה משהו שתמיד אהבתי לעשות (תמיד נמשכתי לאקורדיונים – גרמושקות), פתאום הייתי שלמה, וגם עם ההצעה, ואמרתי לה 'כן'.
ואז הבנתי. אולי זה לא הזמן, אלא המה אני עושה איתו. אולי ללא הרדיו לא הייתי יכולה לחזור לאדריכלות באותה התשוקה, וכל ההתלבטויות ההסברים והתירוצים האלה שאני מוכרת לעצמי על למה אני עושה או לא עושה את מה שהייתי רוצה לעשות עם חיי, זה זה בזבוז הזמן. לאהוב את עצמי זה לאהוב את מה שאני עושה עם החיים שלי, בזמן שלי. את זה למדתי מיהל, שעדיין מחכה לחוג המתאים, וזמן, אתם יודעים, יש לו בשפע.
קרן שטטר היא אדריכלית ומחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו היא תורמת לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר אפשר למצוא מאמרים נוספים, רשימות וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.