מאירה ברנע-גולדברג הוציאה בשנים האחרונות 6 ספרים, לילדים ולמבוגרים. המשותף ביניהם? כולם רבי מכר. במקביל הפכה לאושייה פייסבוקית מובילה, ששוטחת בכנות קיצונית וחיננית כמעט כל אספקט בחייה, מהמאבק עם המשקל ועד להתמודדות הייחודית עם גידול ילד על הספקטרום האוטיסטי, וכל מה שביניהם. רב המכר האחרון שלה, ׳מסעותי עם חמותי׳, מכניס אותנו עמוק לתוך תא משפחתי: סיר לחץ שמתפוצץ ברגע שהחמות עוברת לגור עם המספרת ומשפחתה. בעקבות החשיפה הקבועה שמציעה מאירה לקהל שלה, קשה לדעת איפה היא נגמרת ושירה, הדמות הראשית בספר, מתחילה.
מעניין לגלות שהחמות מהגיהנום המוצגת בספר, שיורדת לחייה של אשת בנה ללא רחמים וללא סיבה, (כך נדמה לפחות, אבל לא נעשה ספויילרים), שונה בתכלית מחמותה האמיתית של מאירה. אבל היא כן זכתה לעשות סיבוב נסיון עם חמות-פוטנציאלית, אמו של בן זוג לשעבר.
"לפני הרבה הרבה שנים יצאתי עם בחור מקסים שבמקרה גם היה בן לאמא אובססיבית," היא מספרת. "בדיעבד נזכרתי בסיטואציות מאד מצחיקות על הניסיונות שלה לקחת חלק בכל פרט בחייו. ניסיונות לייצר לו רגשות אשם על כך שהוא בוחר לחלוק את זמנו גם איתי מידי פעם, בכל זאת, ילד גדול. לאחר שאחיו התחתן היא לא הפסיקה לומר על אשתו דברים איומים בנוכחותה ושלא בנוכחותה. ראיתי איך אחיו נקרע בין הרצון לרצות את אמא שלו לבין הרצון להגן על אשתו. אני זוכרת ארוחות חג בהן אשתו של האח בוכה בחדר אחר, שוטפת פנים וחוזרת לשולחן. בשלב מסוים הבנתי שאם אשאר בקשר הזה, אין לו סיכוי אמיתי, וחתכתי. עברו שנים, שכחתי מזה לחלוטין, התחתנתי, נולד לי ילד והתחלתי ליצור חברויות חדשות עם אימהות מהגן ומבית הספר של בני ושמתי לב שנושא החמות מעורר המון אמוציות. שמעתי סיפורים שכסופרת לא יכולתי להתעלם מהם וחלקם נכנסו לספר. במשך קרוב לשש שנים המוח שלי הוצף בסיפורי חמות איומים. כשהתחלתי לכתוב את הדמות של שירה, החמות בכלל לא הייתה אמורה להיות נוכחת בספר, אבל כל הסיפורים ששמעתי פשוט נכנסו לכתיבה באופן טבעי ובשלב זה הבנתי שאין מנוס אלא להכניס את דמות החמות באופן ישיר עד שהיא פשוט 'השתלטה' לי על חצי מהספר."
במסגרת התחקיר ביקשה מאירה לראות גם את הצד השני, ולשוחח עם החותנות על מנת להבין מאיפה נובעת הבעייתיות הזו ביחסים. "גיליתי שגם מצידן היחסים האלו מאד מורכבים ועל מנת לצלוח אותם כמו שצריך, החמות והכלה צריכות ללמוד להבליג על המון דברים שכביכול הם חסרי חשיבות אבל בעצם נוגעים בעצבים מאד רגישים. למשל כשהתינוק נולד, כאן ממש תקבע מהות הקשר להמשך החיים. לפעמים החמיות מעירות הערות לכלות מתוך רצון לעזור אבל הכלות לא רואות את זה ככה. ההערות שאמא חדשה מקבלת מחמותה, יכולות לערער את הקשר ולפתוח מלחמת עולם. לפעמים כלה מעליבה את חמותה ולהפך מבלי משים ואז הכל נופל על הבן/בעל כי הוא כביכול מי שאמור לפסוק בעניין ולגשר."
קשה לא להתערב כשהבן המהמם שגידלת עושה טעות
מאירה מספרת את אחד מני מאות סיפורים הזויים שהגיעו לפתחה: "היתה כלה ששותה רק מים קרים ובכל חג או אירוע בו היא התארחה אצל חמותה לא היו מים קרים. אותה כלה החליטה שזה נעשה בכוונה והעניין הפעוט הפך לפיצוץ גדול שכמעט הוביל לגירושין. החמות נשבעה לי שזה לא היה בכוונה, ושבכל חג היא קנתה המון משקאות אחרים על מנת להפתיע ולחדש והפרט הזה של המים הקרים פרח מזיכרונה. קשה מאד לא להתערב כשרואים שהבן המהמם שלך שאותו גידלת, עושה משהו שלדעתך הוא טעות, אבל לדעתי לחבל לילד שלך בנישואים מבלי להרגיש זו טעות יותר גדולה. חמותי מעולם לא אמרה עלי משהו רע לבעלי, וזה לא כי אני מושלמת, אלא בעקבות ההבנה שיש לו חיים משלו. אחרי שהספר פורסם שוחחנו קצת על הקשר היפה שלנו כבר 18 שנים. היא אמרה לי: 'אני מקווה שלא אכפת לך שאני לא מתערבת יותר מידי בחיים שלכם' אז אמרתי לה שכנראה בזכות העובדה הזו אנחנו מסתדרות מצוין".
זו הפעם הראשונה שמאירה מעזה לכתוב בספר שלה סצינת סקס. בעבר סברה שזה נושא שעדיף לו להשאר בין סדיני המיטה הזוגית הפרטית שלה. "חשוב לי להבהיר שזה לא שיום אחת קמתי בבוקר והכרזתי שמתחשק לי לכתוב סצנות סקס בספר שלי," היא אומרת. "אני כותבת ומתראיינת על הכל אבל לא על הנושא הזה ששמור היטב ביני לבין בעלי. בספר הקודם שלי, ׳משפחה לדוגמה׳, הייתה סיטואציה שלאחריה התבקש שתהיה סצנת סקס בין האישה לבעלה. מאחר ואני שומרת על אמינות גבוהה בספרים שלי הם התחילו להתקדם לעבר העניין ופשוט לא הצלחתי לכתוב הקטע. אולי כי הדמות בספר התבססה עלי ולא יכולתי לשאת את המחשבה שחמי או סבתא שלי יקראו את הספר. בסופו של דבר ברגע האחרון מישהו צלצל באינטרקום ועלה אליהם הביתה וכך התמוסס כל עניין הסקס. בספר הנוכחי, שוב הגיע הרגע אבל הפעם הרגשתי ביתר שאת אם זה לא יקרה הספר יפגע. בסך הכל מדובר בסצנה וחצי, זה לא שכל הספר מלא בזה. אבל הרגשתי שאם הפעם לא אכתוב את זה, הספר לא יהיה מושלם בעיני."
על מנת לצלוח את הסומק בלחיים, המתינה מאירה שהחושך ירד. "בזמן הכתיבה חיכיתי שכל בני הבית ירדמו, ישבתי עם עצמי בסלון ופשוט מתתי," היא מגלה. "לא ידעתי איך לגשת לזה. השפה העברית כל כך יפה ואהובה עלי אבל כל זה נכון עד שמגיעים למילים שמתארות יחסי מין. שום מילה לא התאימה לי. אני זוכרת שעשיתי הפסקה בכתיבת הספר, התחלתי לקרוא סצנות סקס בספרות הישראלית ומי שהייתה הכי קרובה לאיך שחשבתי שנכון לי לכתוב הייתה הסופרת עירית לינור. ׳בנות בראון׳ שכתבה, הוא אחד הספרים האהוב עלי, קראתי אותו לפחות עשרים פעם. הספר נתן לי קצת השראה ובמשך כמה ימים כתבתי את הפסקאות האלו. אחר כך עשיתי משהו שאני לא נוהגת לעשות, אני אף פעם לא מראה חלקים מהספרים שלי לחברות, אבל שלחתי רק את שני העמודים בספר שיש בהם סצנות סקס לכמה חברות שממש התלהבו. לא הכנתי את עצמי לזה שאחר כך הן ישאלו אותי עד כמה זה קרוב למציאות. הסמקתי והובכתי עד מאד ולא עניתי לאף אחת מהן על השאלות האלו. כשנתתי את הספר לסבתא שלי בת התשעים ואחת כמעט התעלפתי. היא הרגיעה אותי והסבירה לי שממרום גילה שום דבר לא יפתיע אותה."