מעיין אשל, 26, אם לשני ילדים, עברה לא מעט בחייה, חוויות קשות שהרגישה שמכולן הצליחה, כנגד כל הסיכויים, לקום ולהמשיך הלאה. את חוויותיה מהחרם החברתי המעברים לבד בין מדינות, החזרה לארץ בתור חיילת בודדה, הנישואין, הלידות, הגירושין, האהבות בלתי אפשריות, התביעות וההורות החליטה להכניס לתוך ספר חדש שהיא עובדת על מימונו בעזרת פרוייקט JUMSTARTER בימים אלה. שמו הוא "מעיינובע". הנה הפרק הראשון מתוכו:
את ההגדרה למילה לבד אני המצאתי. אמנם זאת לא ההגדרה הכתובה במילון, אבל אני בטוחה שזאת ההרגשה. בורכתי בחושים על-טבעיים: לראות אך להיות בלתי נראית, לשמוע אך לא להישמע...לראות את החיים עוברים לידי, ואני לא חלק מהם. אני קמה לעוד בוקר חסר משמעות, אני נמצאת בסרט אילם שבו אני משחקת את התפקיד הראשי, המשני ואת תפקיד האורח, והגרוע מכל שאני גם הקהל של עצמי. אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.
קלאס, גומי, מחבואים, תופסת, מחניים, דג מלוח, ים יבשה וכן לא שחור לבן… שחור. בעיקר שחור. איפה הם ואיפה אני. בגבעה עליה ישבתי כדי להתחבא מהבדידות אין אף אחד. לפחות לא אנשים בשר ודם. מה שכן יש זה ענן רגשות אפורים שמלווה אותי בכל צעד בו אני הולכת. לא הייתי הילדה עם המשקפיים שמפחדת מהצל של עצמה. גם לא הילדה שצוללת אל תוך הדפים כשיש מבחן ובטח שלא הילדה שמתעללים בה וצוחקים עליה בקולי קולות. היו ימים שרציתי להיות הילדה הזאת, הקורבן של השכבה... אבל זו הייתה רק שאיפה, כי הילדה הזאת - עם כל הקשיים שלה לפחות בטוחה שהיא קיימת, שהיא אמיתית. אני בספק.
נכנסתי לבניין עתיק שניסו לטשטש את הסדקים שלו בציורים שילדים חסרי כל כישרון ציירו. בכניסה היו תמונות של אנשים שמחים ומחייכים ופרחים שעשו אותם מקריעה לא מדויקת של נייר קרפ ופונפון צהוב באמצע. התחלתי להרגיש בחילה קלה. על הדלת הראשונה היה שלט: "פסיכולוגית", על השנייה: "יועצת" על השלישית: "מנהלת". חיפשתי אם יש דלת רביעית לאשפוז בכפייה, אבל כנראה זה השלב הבא. אישה בעלת חזות בריאה מאוד ושיער אדום הוציאה בחיוך מוגזם וחסר פרופורציות דף ועט כאילו היא הולכת לשלוף מהתיק שלה תרופה למצבי.
"אז מה שלומך?"היא שאלה.
לי כמובן לקח פחות משתי שניות לשלוף תשובה.
"נהדר, אל תשאלי. אני בת 9 וחצי ואני יושבת אצלך במשרד."
נתתי לה כמה שניות לעכל על מי היא נפלה.
"את רוצה לספר לי למה את פה?" היא שאלה תוך כדי שהיא מנסה ליצור איתי קשר עין, וזו הייתה הרי משימה בלתי אפשרית, כי האישונים שלי כבר התרגלו למצב הסוואה בו אני לא מסתכלת על אף אחד חוץ מעל הרצפה, כדי להימנע ממבטי איבה של ילדים.
לא התביישתי להגיד לה שאם היא תספר לי למה היא קראה לי, אז היא תענה לעצמה על השאלה ותחסוך ממני מילים מיותרות. אני בטוחה שהיא רצתה לתת לי סטירה, הייתי ילדה צינית ומעצבנת, אבל לא היה לי איכפת. היה לי חשוב לסמן את עצמי כילדה חזקה, שלוקחת את כל המצב הזה כבדיחה אחת גדולה. למרות שלא צחקתי כמעט שנתיים.
לאחר מספר משפטי פתיחה שלי, היא הבינה שאין צורך לדבר איתי כמו אל ילדה בת 9, והתחלנו מההתחלה. היא הורידה את החיוך המגוחך שלה ואני התיישרתי בכיסא ועשיתי מאמץ עצים להזיז את העיניים כמה בלטות לכיוון שלה, תמיד אמרתי שלטנגו יש שניים. אז סיפרתי לה שעברה כבר יותר משנה מאז הפעם האחרונה שפציתי את פי במסגרת בית ספר, שמיתרי הקול שלי פועלים פחות משעה ביום וגם זה רק כשאני מגיעה הביתה לשיחות חולין של "איך היה היום" ואם משהו השתפר… אנחנו 50 ילדים בשכבה ומתוכם 49 לא מכירים בקיומי.
במהירות הבזק היא שלפה מארכיון המשפטים הזולים שלה את המשפט "לפעמים חברה אחת אמיתית זה עדיף מהמון חברים לא אמיתיים.״ כל כך רציתי להרים את העיניים אליה ולראות אם היא צוחקת עליי, אבל הכי הרבה שהצלחתי להזיז את המבט היה לרגלי הכיסא שלה. נאלצתי בצער רב לשבור לה את חכמת פרויד וד"ר פיל ולענות שהילדה ה-50 בשכבה זו אני. היא שאלה אותי אם הייתי רוצה שהם יאהבו אותי. פשוט נדהמתי ממנה. הבהרתי לה בעדינות שאני לא קטנונית, ואין צורך להגזים, אהבה זה הרבה מעבר למה שאני מכירה... גם שישנאו זה בסדר, אני לא יכולה לקבוע להם את מי לאהוב או לשנוא.. אבל אם כבר לשנוא… אז שלפחות ישנאו כמו שצריך. קצת קללות, מכות, מכתבי נאצה, לפחות שיהיה אקשן. למה בגיל 9 אני צריכה להתמודד עם ספקות בקשר לקיום שלי?
היא החזיקה את הראש בין שתי ידיה ולא ידעה מה להגיב לגל הציניות וההומור העצמי שחטפה מילדה שיכולה להיות הנכדה שלה. היא ריחמה עליי ורצתה לחבק אותי מצד אחד, אבל מצד שני אני בטוחה שאם הייתה בגילי הייתה מצטרפת לכל השאר ומשאירה אותי לבד על הגבעה, עם המחברת שהייתה כל עולמי באותה תקופה... וכנראה שזה בסדר. כי זה מה שכולם עשו. באלגנטיות תוך כדי שיחה היא פתחה ספר בעל אלף עמודים בערך, מחפשת משהו שיזכיר לה את המקרה שלי, אבל המקרה לא היה התעללות. אלא התעלמות.
״הייתי מוחקת בטיפקס את הציון ומורידה לעצמי 30 נקודות״
לרוב הפתעתי היא לא מצאה כלום ולכן איחלה לי להיות חזקה ושלחה אותי ליועצת.
את היועצת אהבתי, היו לה תווי פנים ותספורת שגרמו לי להרגיש שהמצב שלי הוא לא הכי גרוע בעולם.חזרתי על הסיפור שנית והיועצת העבירה את התיק שלי למנהלת...
וחזרתי על הסיפור בשלישית. ורביעית. וחמישית, ועברו להם שנתיים… הציונים שלי לא ירדו מ-100. שנאתי את זה. התביישתי להצליח. כשהיה צריך להחתים את ההורים על מבחנים הייתי מוחקת בטיפקס את הציון ומורידה לעצמי 30 נקודות. כדי שיהיה אמין, לפחות שהמציאות שלי תסתדר להם בהיגיון... אם אין לי חברים אז זה כנראה בגלל שאני טיפשה.
בהצגות בית ספר תמיד כיכבתי בתפקיד ראשי, לא התביישתי, גם ככה הקיום שלי היה בספק. אהבתי את הבמה. אלה היו רגעים בודדים שבהם הייתי מרגישה שמישהו רואה אותי. המורים תמיד בחרו אותי, אולי כפרס ניחומים על כך שאת תקופת הילדות הכי מתוקה העברתי לבד על גבעה.השיחות עם הפסיכולוגית נמשכו, אני מאמינה שזה היה כדי שחלל הפה שלי לא יתמלא בקורי עכביש ועובש מחוסר תקשורת וכדי שאני לא אשכח איך לדבר. המצב לא השתנה. הזמן היחיד שלי עם עצמי באמת - היה בלילה, ובלילות הרשתי לעצמי לבכות כי מתחת לשמיכה אין אף אחד שמצפה ממך להיות חזק. אפילו לא אני. הייתי משחזרת ימים שעברו, חודשים שחלפו, ומתעצבת לראות ששום דבר לא קרה, ראיתי את עצמי מתהלכת לבד, בלי שום ייעוד, בלי שום כיוון, רק לשם ההליכה... אין שותפים, המילים חנוקות בגרון.. אין קול, אין עונה, מבטים של עשרות ילדים חולפים אל מול עיני, אך הם חודרים דרכי כאילו אינני שם.
את הימים העברתי בטיפולים אצל מדקרות סיניות, מתקשרות, פסיכולוגיות, ריפוי בעיסוק, חוג ציור… המון אנשים הקדישו את החיים שלהם כדי ללמוד כמויות מאסיביות של תיאוריות שלא עזרו לי אפילו טיפה. כאב לי קצת עליהם אך למרות שתכלית היום שלי הסתכמה בלדוש במצבי מול אין סוף גורמים, בסופו של יום, וגם בתחילתו, נשארתי לבד.