"מתי התחיל לבעור בך החיידק הזה של הכתיבה?" שאלה אותי חברה באחת מהשיחות שלנו. עצרתי לרגע לחשוב אם יש לי מספיק זמן להיכנס לפרטים, מספיק אומץ לשתף ולקחתי נשימה ארוכה. "ינואר 2002", עניתי בביטחון של מישהי שהתאריך חקוק אצלה עמוק בתודעה. "מינואר אני כותבת לו כל שנה מחדש".
ינואר 2002, שעת לילה מאוחרת, גשם זלעפות ובחוץ טמפרטורות שמגרדות בקושי את העשר מעלות. שיחת טלפון אחת, משפטים מקוטעים בלי טיפת היגיון, תחושת מועקה ומציאות חדשה של שכול – איליק נרצח.
איליק היה כינוי החיבה שהדביקו לך עוד כשהיית תינוק. סבא וסבתא הסבירו שהיה להם קושי להחזיק את הנכד הקרוי על שם בנם שנהרג במבצע קדש ולבטא בקול רם את השם ישראל. ומאותו יום קראנו לך איליק .
אחרי ההודעה הסופית התכנסנו בבית ילדותך במושב, ישובים במין מעגל תמיכה לא מודע, עטוף בשקט צורם.
דולי השכנה נכנסה בזעקת כאב, כזאת שהרעידה את הבית ואותנו. היא צעקה משפט בערבית תוניסאית שאת משמעותו שלא הבנתי אבל משהו באופן שבו הוא נאמר לא הותיר ספק. הזעקה הזאת שלה ניערה אותנו מההלם של אותן שעות ראשונות ופתחה סכר של דמעות.
"מחפשים את אלוהים בעיקר כשרע לנו"
למחרת בשערי העיתונים התנוססה התמונה שלך עם הכיתוב ״חציית קו אדום בעולם התחתון – קצין משטרה נרצח על ידי סוחר סמים״. המבצע שהיה אמור להסתיים בהצלחה כזה שמחזיר אותך מלא בתחושת שליחות וסיפוק לפקודים ולמשפחה שהייתה כל עולמך.
זה היה המבצע האחרון .
אלפים צבעו באותו היום את בית העלמין במושב במדי משטרה, נשאו אותך בארון עטוף בדגל והברושים סביב עמדו זקופים מתמיד כאילו חלקו כבוד אחרון. על הפודיום נשאו מילות פרידה שר הפנים, מפכ"ל המשטרה ועוד מכובדים שספדו במילים אחרונות.
עמדתי בצד וחיכיתי לתורי, כשבידיי טקסט שהצלחתי לכתוב מעכשיו לעכשיו, כי מוות הוא לא דבר שמתוכנן מראש. הרגליים רעדו ובראש הדהדה איזה תפילה לאלוהים, זה שהחליט שהוא רוצה אותך קרוב אליו. התפללתי שלא לבלוע מילים או למרר בבכי, להישאר נטועה עמוק כמו הברושים ולהצליח להקריא עד הסוף.
בשבעה זאת הייתה השבת הראשונה בה התייצבתי בבית הכנסת עם סידור ביד והרבה שאלות. לא נדרתי או התחייבתי, רק הגעתי לנהל שיחות נפש עם בוראי ולשאוב כוחות. חבר טוב אמר לי פעם שאנו מחפשים את אלוהים בעיקר שקשה לנו ונשארים בגלל הכוחות שהוא מעניק.
יום השנה הגיע ואני כותבת לך, כבכל שנה, את הקטע השנתי. זה שבא מהבטן ומגרד את הצלקת שלא הגלידה - זאת שאת כאבה קשה לעמעם במילים. תרפיה בכתיבה שאולי תביא להקלה, ואולי לא. כשברקע השיר של "התקווה 6", משהו במילים שבשיר נחרט עמוק בראש: "מה שיהיה יהיה, אין לנו יד בזה, הגורל יסתדר עם עצמו. אנחנו כאן כדי לחיות עם זה ועם כל מה שבא ויבוא".
אני לא חסידה של צירופי מקרים, אבל משהו בתוכי מאמין שתסריט החיים שלנו נכתב מראש. התסריט שלך נקטע מוקדם מדי והיה צריך להראות לגמרי אחרת.
חלקנו יניח אבן, חלקנו ימחה דמעה, ואני אמשיך לכתוב לך, אמשיך בדרכו של רפ"ק ישראל סילברה.
>> בטור הקודם: "בת שלי, סליחה שפספסתי את יום ההולדת שלך"
>> מעורר צמרמורת: 12 משפטים מפחידים שילדים אומרים
>> גיליתי שלאבא שלי יש ילד מחוץ לנישואים