יש כמה דברים שאסור להגיד בעולם שלנו. כנראה שאחת המוסכמות העיקריות ביותר היא שעלינו לאהוב את ילדינו תמיד ובכל מחיר. אמא אחת בשם מג הנדרסון נחשפת כעת בווידוי כן, כואב ועצוב על החלטת אימוץ שלקחה לפני 33 שנים שהתגלתה שהייתה חוזרת בה אילו רק יכלה.
עוד במשפחה:
>> 5 עצות שילמדו אתכם איך להקשיב באמת לילדים שלכם
>> חנוך דאום עונה על שאלון אבא
>> איך בילו ילדי הסלבס בוויקנד?
כל עוד לואיז נמצאת תחת פיקוח, אין היא מהווה סכנה לאיש, אך האוטיזם שלה רק מחריף עם הגיל, מה שמקשה רגשית על הוריה. ״עם הזמן היא פחות רגשית כלפינו, כאילו אין שם שום קשר למרות שתמיד היינו שם בשבילה. אין לה את היכולת הזו״, אומרת מג בצער. היא כבר לא זוכרת את רוב בני המשפחה, ואנו יודעים שתוך כמה שבועות מיום מותנו היא תשכח גם אותנו. כל שבועיים אנחנו באים ומוציאים אותה לאכול, ומביאים לה את אותם הדברים בדיוק. עוד דאודורנט, למרות שהיא כבר לא צריכה, אותן עוגיות, אותו שמפו, קונדישינר, אותם דיסקים שוב ושוב. היא חייבת שהכל יהיה אותו הדבר. השגרה היא המפתח לכל. השיחה תמיד מתמצה במילים כן, לא ולא יודעת. כל מפגש נשבר לי הלב מחדש״.
בתור אם לשלושה ילדים מאומצים, מג מנפצת פרק קדושה נוספת והיא מוסד האימוץ. ״ילדים מאומצים זה לא כמו ילדים ביולוגיים״, היא מדגישה. ״לא אוהבים אותם פחות, אבל אחרת. הם והמאמצים תמיד חיים עם דמויות צללים ברקע שנושאות כאב וזכרונות מודחקים עם השפעות איומות. לואיז ואחיה הקטן הגיעו אלינו מבתים של התעללות. אמרו לנו שלואיז סובלת מקשיים רגשיים, אך זה ניתן לריפוי בעזרת קצת חום ואהבה. כששאלנו אם היא אוטיסטית צחקו לנו בפנים. היינו תמימים והאמנו. לא האמנו שעובדת סוציאלית תשקר לנו״.
מהר מאוד גילו ההורים שהילדה היפראקטיבית, ולא נותנת מנוח לאיש. היא דיברה רק בצעקות, יום ולילה, ותקפה את הוריה. היא הטיחה ראשה במשטחים קשים, חיטטה בפצעים עד זוב דם ואכלה בפראות ובידיים. ״הדרך היחידה להשתלט על לואיז היתה לאחוז בה בחוזקה בזמן שהיא משתוללת ובועטת וצורחת״, נזכרת מג. ״היא התנהגה כמו חיית פרא. הבנתי מהר שאי אפשר ליצור איתה קשר עין. החיים הפכו לסיוט, כולם סבלו מאוד והסיבה היחידה שלא התמוטטנו ושהנישואים שלנו לא התפרקו היא כי היינו מותשים מדי מכדי לעשות משהו בנידון. שנאתי אותה לפעמים, למרות שזו לא היתה אשמתה״.
אחיה של לואיז הפסיקו לבקר אותה לפני מספר שנים כי היא שוכחת אותם, ואין בזה טעם, אך אחיה הגדול מטפל בהעברת זכויות האפוטרופוס מהוריו אליו, עבור יום מותם, אז ייקח עליה אחריות. ״לא נוכל לפצות את ילדינו על השנים האבודות שסבלו בהן כל כך בגלל לואיז״, אומרת האם. ״הזמן הזה אבד לנצח ועכשיו נותרו לי שתי חרטות גדולות: הראשונה היא שלא הייתי לצידה של אמי כשנפטרה, והשניה והעיקרית היא האימוץ של לואיז והעובדה שלא החזרתי אותה. זו האמת לאמיתה.״