"למה אני לא נהנית עם הילדים שלי?", היא שאלה אותי. "הם הילדים שלי, אני אוהבת אותם, אני מלאת כוונות טובות, ובכל זאת אני רוב הזמן כועסת עליהם. אני מתכננת תוכניות כיפיות לאחר הצהריים, והם לא משתפים איתי פעולה. במקום ליהנות ביחד הם רבים וצועקים, ואז גם אני מתעצבנת וצועקת עליהם ורק מחכה לרגע שיילכו לישון. אחרי שהם נרדמים אני מרגישה אשמה ולא מבינה למה התנהגתי ככה. אני מבטיחה לעצמי להשתדל יותר מחר, הולכת לישון עם החלטה להיות אחרת, אבל למחרת אותו הדבר בדיוק. אני ממשיכה לכעוס, להעליב, להיות חסרת סבלנות. אני פשוט לא מבינה את עצמי".
מזהים את עצמכם? אני ממש יכולה להתחבר לתסכול הזה. אני זוכרת איך הייתי מגיעה לאסוף את הילדים שלי מהגן. הייתי מתרגשת, אפילו מתגעגעת אליהם. אבל תוך דקה מרגע שנכנסנו לאוטו ההתרגשות התחלפה בעצבים ובכעס. כי היא הרביצה לו, כי הוא הפיל את הצ'יריוס על המושבים, כי היא סירבה לחגור את חגורת הבטיחות.
מה קורה לנו שם, בפער שבין האהבה הגדולה הזו לבין חוסר הסבלנות והעצבים? בפער שבין הכוונות הכי טובות ואוהבות לבין החיים עצמם? אני רוצה להציע שהבעיה היא בציפיות שיש לנו מעצמנו, מבני הזוג שלנו, מהילדים שלנו ומהעולם בכלל. הציפייה שלי, שכולם יעריכו את מה שאני עושה עבורם, הכשילה אותי ואת מערכות היחסים במשפחה. היא מייצרת את הקורבנוּת שמאפיינת כל כך הרבה הורים בימינו.
מה הסיכוי שכל מי שסביבכם יפעל באופן שאתם רוצים? שהילדים או בני הזוג שלכם יעשו מה שאתם חושבים שהם צריכים? ומה עם הקולגות שלכם או חמותכם? סיכוי לא גדול, נכון? אז למה אנחנו ממשיכים עם הציפייה, ואז מתאכזבים, וחוזר חלילה?
הורים רבים חולקים את אותן מחשבות וציפיות וממתינים שמתישהו הילדים, וגם בני הזוג, יעריכו את ההקרבה שלהם ואת כל מה שהם עושים עבורם ונותנים להם. האם, למשל, אתם מוצאים את עצמכם אומרים או חושבים את המשפטים הבאים?
"אני מגדל ילדים כפויי טובה שלא מעריכים כלום"
"כמה אני עושה ועושה בבית הזה ואף אחד לא נוקף אצבע"
"אני השפחה פה של כולם ואפילו תודה אני לא מקבלת"
"איזה דור של עצלנים ומפונקים גדל פה"
להיות ממורמרים זו בחירה
ברוכים הבאים לממלכת הקדושים (ההורים) המעונים. בממלכה הזו גרים קדושים מעונים, אנשים שמסתובבים ממורמרים ומתוסכלים בתחושה שהעולם פועל נגדם. באופן מיסטי, באמת קורים להם דברים מבאסים, וזה רק מחזק את האמונה שלהם שכל האנשים שסביבם, או לפחות רובם, לא מעריכים את מה שהם עושים ולא מתחשבים בהם.
גם אני הייתי שם, בממלכת הקדושים המעונים, עד שהבנתי שלהיות קדושה מעונה זו בחירה. המציאות היא מציאות, ליקום לא ממש אכפת ממה שאנחנו חושבים עליו. הוא מתנהל, הטבע ממשיך בשלו, החיים זורמים. הבחירה אם לכעוס על המציאות או לנסות להילחם בה או לזרום איתה היא לגמרי שלנו. אחרי תהליך מודעות ארוך, שלא ייגמר עד שאעבור מן העולם הזה, הבנתי שבמאבק עם המציאות אני תמיד מפסידה.
זו אולי נראית כמו הבנה מייאשת, אבל אין הפוך מזה: זו הבנה משחררת ברמות אחרות. זו הבנה שמייצרת ענווה, שמכניסה דברים לפרופורציות ושגורמת להבין שאין לנו שליטה על כלום, ובעצם יש לנו שליטה על הדבר הכי משמעותי – על האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות. אם האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות הוא בחירה, אז למה שנבחר במירמור, אכזבה ותסכול? למה שנבחר בדרך שפוגעת בנו? שגורמת לנו כאבי לב, כאבי ראש ודיכאון? מה זה ההרס העצמי הזה?
מילא אם אסטרטגיית הקורבנוּת היתה עובדת. היא עובדת עבורכם? האם אחרי שאתם צועקים על הילדים הם עושים מה שאתם מבקשים מהם? האם העונשים שאתם נותנים להם מוכיחים את עצמם או שאתם מגלים שאתם כל פעם צריכים לעלות עוד שלב בהפעלת כוח כדי להיות אפקטיביים?
אצלי זה לא עבד. פתאום הבנתי שאני מפסידה פעמיים: אף אחד לא מקשיב לי ואני גם אני פוגעת בבריאות הנפשית שלי. הציפייה שלי מהילדים ומבן הזוג שלי שיעריכו את מה שאני עושה עבורם מכשילה אותי ואת מערכת היחסים בינינו. ומאחר שאני אישה פרקטית שמאמינה באסטרטגיות שעובדות, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
איך עושים את זה? לוקחים אחריות מוחלטת על מה שקשור אלינו. זה דורש המון אומץ וכנות עם עצמנו. את הדין וחשבון אנחנו נותנים רק לעצמנו. תשאלו את עצמכם מה בהתנהגות שלכם גרם לילד שלכם לשקר לכם? מה בהתנהגות שלכם גרם לבן/בת הזוג שלכם להתעלם ממה שביקשתם?
זה דורש שיפט רציני במוח ומעבר מהאשמה של הילדים ובן הזוג (והשכנים והבוס וההורים) לבדיקה פנימית מדוקדקת של מערכת האמונות שלכם. כשאני עשיתי את התהליך הזה גיליתי כמה דברים על עצמי שלא היו מחמיאים במיוחד, ובטח לא קלים לעיכול ולשינוי. גיליתי שאני עסוקה בלהוכיח לעולם שאני צודקת וכולם טועים; גיליתי שאני נהנית לחשוב שאני בשליטה; שאני עסוקה רוב הזמן ברחמים עצמיים.
ובעיקר גיליתי שאני לא יודעת משהו אחר.
אנחנו חיים בתרבות שמחפשת אשמים, שנהנית להתמקד בפשלות וטעויות.
פרגון, לקיחת אחריות, התנצלות ותיקון – פחות.לא קל להתנהג אחרת בתרבות כזו, כשרוב האנשים סביבך עסוקים בלחפש מי לא בסדר ואת מי אפשר להאשים. העניין הוא שאם עד שנולדו הילדים עוד אפשר היה לחיות ככה, מאז שהם נולדו הם מאתגרים אותנו לחשוב ולהתנהג אחרת. ואם עד עכשיו לא הבנו שאסטרטגיית הקורבנות לא אפקטיבית, אז הילדים שלכם ילמדו אותנו.
מאיפה מתחילים בכלל?
ראשית, השינוי התודעתי דורש בדיקה עצמית של השפה שאנחנו משתמשים בה כלפי האדם הכי חשוב – כלפי עצמנו. איך, למשל, אנחנו מגיבים אחרי ששכחנו את הארנק בבית? האם נגיד לעצמנו "מטומטם, מתי כבר תפסיק לשכוח דברים", או שניקח את זה בפרופורציות ונאמץ חמלה עצמית והבנה שבגלל עומס המשימות קורה לפעמים שששוכחים משהו? איך את מדברת לעצמך אחרי שצעקת על הילדים שלך? האם את אומרת "איזו אימא גרועה אני, כמה נזק אני גורמת להם", או שאת בוחרת לנשום ולאמץ חמלה עצמית והבנה שהורות היא מרוץ לטווח ארוך ובדרך יש גם מהמורות?
השפה שלנו לעצמנו היא המפתח. כי איך נוכל להיות אמפתיים לחולשות של אחרים אם אנחנו לא אמפתיים לחולשות שלנו?
השלב הבא הוא לבחור ולברור מלים. לא על הכל צריך להגיב, בטח לא באותו הרגע.
תארו לעצמכם עולם שבו לכל אחד ואחת מאתנו הייתה מכסה של מלים שאם היינו עוברים אותה היינו מתים, כמו מן משחק מחשב כזה. נסו את התרגיל הזה בבית. לא יזיק לנו קצת לשתוק, וגם הילדים שלנו ישמחו מזה מאוד. תתפלאו לראות איך חלק מהדברים מסתדרים מאליהם בזמן שנשמתם ושתקתם. לפעמים רק עצם התגובתיות שלנו מעצימה את ההתנהגות שאנחנו רוצים להפסיק.
לסיכום, אפשר להרגיע את העצבים והלחץ שלנו ושל הילדים שלנו. זה תלוי רק בנו ההורים, ומה שנדרש מאתנו זה לסמוך יותר על עצמנו ועל הילדים שלנו. כשתעשו את זה יקרה משהו מעניין: תגלו שככל שאתם זורמים עם החיים ולא נגדם, יותר קל לכם. תגלו שהעולם פועל לטובתם ולא נגדכם, ושאם משהו לא הצליח לכם אז יש פה שיעור. זה אימון יומיומי שדורש מכם לקיחת אחריות מוחלטת על הדברים שקשורים בכם.
כשתעשו את זה תגלו שמהר מאוד גם הילדים נדבקים באנרגיה הזו, וזה יבוא לידי ביטוי באופן שבו הם מגיבים אליכם, אל האחים שלהם ואל הסביבה.
ד״ר יפעת מצנר-חרותי היא מנחת הורים. יש לה גם פודקאסט שנקרא "הורימובדים" שעוסק בעניינים שמעסיקים הורים רבים כיום.