החיים הם לא תכנית כבקשתך, ויש מקרים בהם האמירה הזו היא לא סתם משפט חינוכי מעצבן, כך יכולה להעיד קייטי סקרברו הבריטית, אם לשניים בת 32, שהתבשרה לאחרונה שהיא סובלת מסרטן סופני, שיקח את חייה תוך חצי שנה. לאחר שעיכלה את הבשורה המרה חשבה האם איזו מין מורשת תותיר אחריה לילדיה הקטנים, בני 8 ו-4, אותם לא תזכה לגדל עוד זמן רב, ופתחה בלוג בו היא מתארת את החוויה שהיא עוברת, ומנסה להשאיר לילדים תמונה בהירה יותר של מה שקרה, ומי היתה.
"הלוואי שיכולתי לראות את ילדיי גדלים"
הבלוג של סקרברו הפך פופולרי למדי מאז הקמתו, למרות שיועד לפני הכל להיות כמו צוואה שתישאר שם אחרי לכתה. היא מתארת בו את החיים שלה מאז שהתבשרה על סרטן המעי החריף ממנו היא סובלת לפני פחות משנה, ובעיקר מאז שהרופאים הודיעו שנסיונות הטיפול כשלו, ואין עוד מה לעשות. סקרברו היתה בעברה רקדנית קרח זוכת פרסים, היא נשואה לסטיוארט ואם לסאם, 8, וסופי, 4. הבלוג אינו חס על רגשות הקוראים, כולל בו טרוניות על חוסר ההגינות שבחיים, שיתוף כנה עד כאב בפחדיה הגדולים וגם מביא אנקדוטות מחיי היום-יום המשפחתיים. "זה לא מוזר שאני יושבת פה ומקנאה בבעלי שמשחק עם הילדים, בעוד לי אין אנרגיה לעשות את זה?".
על אף הקשיים, סקרברו משתדלת לשמור על נימה אופטימית בבלוג שלה, ובחייה בכלל, אבל זה לא פשוט, בעיקר כי היא מעוניינת שילדיה, כשיגדלו, יזכו להכיר באמת את האדם שהיתה. "זאת מחלה מחורבנת, והחידוש שבה פג מזמן מבחינתי", היא כותבת. "אני לא מזהה את עצמי במראה. אני נראית כמו כל חולת סרטן אחרת. רזה, קירחת, זה מגעיל! אני רוצה שמשהו טוב ייצא מהסרטן הזה. הטיפולים לא עבדו, הגידול לא התכווץ והמנתחים סירבו לנתח, הגידול רק יגדל עכשיו ודרכי למוות בטוח סלולה. אני שונאת את הסרטן הזה. הוא עושה אותי מרירה ורגשנית, חלשה ותלותית. אני בעיקר שונאת אותו כי הוא יקח אותי מהילדים ומבעלי".
לפעמים היא מקדישה מילים ישירות לאנשים מסויימים. ביום האהבה האחרון כתבה לבעלה סטיוארט: "אתה אבא נהדר ובעל מדהים. אני אוהבת אותך עד הירח וחזרה. אני עוד מקווה ליצור איתך זכרונות נוספים להוסיף לאלה שיש לנו".
בינתיים הילדים יודעים שאמם חולה, אך לא יודעים שאבדה תקווה לריפוי. הוריהם לא מסוגלים להביא את עצמם לספר להם. "אני רוצה שבני יקרא את הבלוג כשיגדל, לא עכשיו", מסבירה סקרברו. "שני ילדיי יבינו כך מה אמא שלהם עברה, וכמה היא אהבה אותם. כרגע הם צעירים מדי לזה. זה עמוק ומכאיב מדי. סטיוארט הבטיח שידאג שהבלוג יהיה בסביבתם תמיד ולא ייעלם. אני שמחה שעשיתי את זה, זה זיכרון, מזכרת עבורם.
"הלוואי שיכולתי לראות אותם כמבוגרים, אבל זה לא יקרה. המחשבה הזאת מיד יוצרת לי גוש בגרון. לפעמים אני מתפרקת ובוכה ללא שליטה, מרגישה שאני עושה להם משהו לא בסדר, אבל חייבים להתמקד במשהו אחר. כשבני שואל אם אמות, אני מתחמקת מתשובה. במקום זה אני מגייסת כסף למחקר הסרטן דרך הבלוג, שעוד משהו חיובי יצא מכל זה. אם אגייס כסף, וזה יציל מישהו, השגתי את מטרתי".