זה מתחיל הכי קרוב שרק אפשר: עמוק בתוך הבטן גדל לו יצור, שכשהוא נולד, מבקש רק מגע, קרבה וחום. הזמן עובר, ורוב ההורים מוצאים את עצמם מתחננים: "די, אי אפשר כל הזמן ידיים, אתה ילד גדול!". מה שחלקם לא יודעים, זה שלא רחוק היום שהילד שלהם יהיה זה שיציב את הגבולות, וישאג: "אל תגעו בי!", ושהם עוד יתגעגעו לגוף הקטן הזה שמתלפף סביבם ולא מרפה. ילדים גדלים, ולרוב כשהם יתחילו להיות פעילים חברתית, יקומו רבים מהם בוקר אחד ויחליטו שנשיקות זה איכס, חיבוקים זה מעצבן, ואוי ואבוי לכם אם רק תנסו להתקרב אליהם כשהחברים שלהם בסביבה. מה עושים כשהילד מטיל וטו על גופו? איך לא נעלבים? ואיך מגיבים?
בעיקר אצל בנים
"עלינו לנצור את רגעי הילדות בהם ילדינו מאפשרים לנו להיות חלק מחייהם, כי לא יעבור רגע והם יותירו אותנו מאחור", אומרת בצער הסופרת ליזה היין, מחברת רב המכר להורים "אני עושה כמיטב יכולתי". "הילדים של היום עצמאיים מאי פעם, והפירוד שלהם מאיתנו מתרחש מוקדם. עלינו לכבד את הצעד הבא שלהם, שהוא צעד הרחק מאיתנו, וזאת למרות שההתרחקות הזאת מפחידה אותנו, והיא עלולה להכאיב לנו. בכך שניתן להם להחליט החלטות וניתן להם את המרחב לו הם זקוקים, נעניק להם עוצמה וכלים להיות מבוגרים בריאים וחזקים".
למרות שרוב ההורים מודעים לחשיבות תהליך ההיפרדות הזה, ואף אחד לא באמת רוצה שילדו ימשיך להתגורר אצלו בבית כשיהיה בן שלושים, הורים רבים מוצאים את דחייתו של הקטן פוגעת מאוד, ומפגינים מולו עלבון גדול. "אין פה ממה להיעלב", מדגיש יזהר גיל אור פסיכותרפיסט ומטפל משפחתי, זוגי ואישי. "ברגע שנעלבים מפסיקים לטפל בנושא בצורה עניינית. מגע, לדעתי, זה לתת חיים, ובמשפחה בריאה צריך הרבה מגע, הרבה חיבוק והרבה נשיקות. צריך, מאידך, להעניק גם הרבה כבוד אחד לשני ולרצונות האישיים. אין מה לחפש דרכים לאכוף את רוע הגזירה שהטיל הילד, אלא לדבר על הנושא, ולהסביר לילד ש'אמא רוצה לחבק אותך כי היא אוהבת אותך'.
"העניין הזה קורה המון, אך הוא נפוץ במיוחד בין בנים מול אמהות, כשהבנים יותר רגישים כלפי החיבוק של האמא ולפעמים רואים את המגע כמשהו שמשוייך לילדים קטנים. הם מרגישים שהחיבוק שודד מהם את העצמאות, ומתרחקים. במקרים רבים נראה שכשאמא באה לחבק הילד נרתע, אבל הוא עצמו יבוא לחבק את אמו, וכשהוא בא, מבחינתו זה בסדר. הוא יוצר הפרדה בין הדברים כי זה מעניק לו שליטה בסיטואציה. אני ממליץ להורים להפגין כמויות אדירות של חום בבית, ולא להתבייש או לחשוש להתחבק מול הילדים, ולהפגין אהבה גם אחד לשני, כדי שגם הילדים ילמדו לחבק ולהתחבק".
חכו בסבלנות שגיל ההתבגרות יסתיים
"התופעה מתרחשת לרוב בתחילת גיל ההתבגרות, שבימינו מתחיל כבר בסביבות גיל עשר", מסבירה אביטל יעקובי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית. "אצל רבים מהילדים יש בושה ממגע עם ההורים שמתבטא בעיקר בחברה. זה, לתפיסתם, עושה אותם יותר קטנים. אנו רואים שילדים רבים בשלב מסוים לא רוצים ללכת עם אמא יד ביד ברחוב, למשל. רבים מתביישים בהוריהם ומבקשים שלא יבואו לקחת אותם ממקומות חברתיים. ככל שהילדים עולים בגיל, כך עולה חשיבותה של דעת קבוצת בני גילם. נורא חשוב להם איך מסתכלים עליהם ומה חושבים עליהם הילדים האחרים, והם חוששים מביקורת. ההורים לא צריכים להיעלב מזה, וחשוב לזכור שלרוב התופעה תיעלם עם חלוף גיל ההתבגרות כאשר מדובר במשפחה שמגע הוא חלק מהשפה שלה.
"ההורים צריכים להבין שזהו שלב התפתחותי חשוב, ולא להפוך את העניין למשבר. הילדים צריכים ליצור את הריחוק הזה על מנת להיפרד ולמצוא מקום חדש ועצמאי יותר מול הוריהם. צריך לקבל את הבקשות בהבנה, לכבד אותן ולא להקשות על הילדים כשהם בחברה. גם על ילדים שמבקשים שיתרחקו מהם אפילו בבית אין מה ללחוץ, וחשוב לא לגרום להם להרגיש שהם לא בסדר. אפשר לומר להם, במקום: 'נורא בא לי לחבק אותך, כמה חבל שאתה לא רוצה'.
"אפשר גם ליצור מגע אחר, בהתאם לגיל הילד. אם בעבר המגע כלל ישיבה של הילד על ברכי ההורה, אולי זה כבר לא מתאים, ואפשר לעבור למשהו אחר. ילדים מתבגרים, למשל, עשויים לא לרצות חיבוקים בשתי הידיים, ואפשר לעבור איתם לטפיחות על השכם. הורים וילדים שנהגו להתנשק בפה יכולים לעבור לנשיקה בלחי או לנשיקות באוויר. אפשר למצוא דרכים לשמור על המגע אבל להתאים אותו למצב החדש. מה שחשוב לזכור זה שאין הרבה מה לדאוג: אם מדובר בבית שאווירת החום והמגע נשמרת בו, הילדים יחזרו בסוף אל החיבוק של ההורים".