ובנותיי אוחזות בי בלפיתה הדוקה המבקשת ביטחון במקום הזר והרועש אליו הגענו. שואלות, מבקשות, מבולבלות. מבטאות כלפי חוץ את שגם אני חווה ומרגישה.
עד אותו רגע בהול, בחירוף נפש ניסיתי להרחיק מהן כל מילה שסודקת וכל מראה שעלול לסנוור בכאבו, ועכשיו בעודנו בתוך מציאות שלא ניתן עוד לחמוק ממנה, אני נאלמת לרגעים. קשה לי למצוא את המילים הנכונות עבור עצמי, אז אילו מילים יכולה אני למצוא עבור בנותיי אודות המקום אליו הגענו?
פועמת את ליבן בתוכי, רואה את מבטן המחפש תשובות וניחומים ובו בזמן נפעמת מכוחן, מיכולת הסתגלות מופלאה והתערות בקבוצת הילדים הסגורה שנדמה שהליכוד שלה, גם למול החוץ, נותן לה את כוחה.
זה מכבר הבנתי כי כאשר אני עומדת זקופה - זקופה גם נפשן, ואם נותנת אני לפחד לחלחל מבעד לסדקים שיצרה המציאות, יקמלו גם הן דרכי.
ואני מזדקפת. מזדקפת וזוקפת אותן, למול דרמות חברת הילדים הסוערת, למול דלות הקיום והמחסור שהן אינן מורגלות בו, למול הגעגוע העולה וחוזר לחדרן המוכר והאהוב, לבובות הרכות בהן ניתן לשקוע בחיבוק ולהתנחם, למול הקיום הרועש, השונה והזר, כל כך זר ולא מוכר, אשר נכפה עליהן ברגע אחד.
הן מבקשות את המוכר והבטוח אך גובהות מזקיפותי, מהחום והאהבה בהן עטפנו את קירותיו המתקלפים של החדר, מהביחד האוהב והבטוח, מיצירת הקטנות, המוכרות והאהובות עליהן דוגמת לביבות תירס מתוקות וחביתת גבינה צהובה.
בית הוא המקום בו נמצא הלב
מחצית שנה הזדחלה כמחצית מאה ובו בזמן נסקה כימים ספורים, במקלט המגן, השומר, המטפל והמעצים. בנותיי למדו אנשים, חוויות ומצבים וניכסו לעצמן לחיים כוחות ותעצומות נפש לאין שיעור. הן נפתחו באהבה לילדי שוקולד, לשפות שונות, לדתיים, ופיתחו רגישות אצילה בהתאם לנשים ולילדים שדרכם נשזרה בשלנו באחוות רעים.
"לא צריך להתקשר לחברים שיבואו, הם כבר פה איתנו בבית", מסכמת בכורתי את יתרונות החברותא במקלט, ועל אף שזוכרת היא גם את הקשיים והשונות שלעיתים התנגשו בבית המשותף, חיוכה חרוץ גם עמוק בליבה נוכח החברים לחיים שרכשה.
"מה תגידו לילד שמגיע היום למקלט?", אני שואלת את בנותיי, והן, כמו שוכנת בהן בבטחה הדרך המופלאה בה צעדנו יחד מחוץ ומפנים, עונות: "המקלט הוא בית ללב. אם הלב שלך איתך אז אתה בבית ואז תמיד הכל יסתדר".
דמעות הגאווה, כמו גם החום, שמציפות אותי, מתפשטות בי בהתרגשות מבורכת ואני פורשת ידיי ועוטפת אותן, בחיבוק האמהי שלי. אותו החיבוק אשר עטפתי אותן כבר באותן רסיסי שניות בבכיין העוללי הראשון, ובאותו החיבוק ממש בו עטפתי אותן באותם ימים ורגעים ערפיליים וקשים בין הקירות הסוגרים.
שליחותי האמיתית נפרשת לפניי ברורה ובהירה מתמיד. בית, הוא המקום בו נמצא הלב, וחווית חיים קשה ככל שתהיה, נותרת בראשם ובליבם של ילדינו, באותה הזקיפות כמו גם באותן המילים, שאני כאמא הנחלתי.
דרך עיניה של ילדה
המילים המסבירות והמנחמות אשר טוויתי עבור בנותיי ביום בו פסענו בצעדים כושלים לתוך המקלט, כמו גם חוויות המקום, יצאו בדרכם לאור גדול עוד יותר, בספר ילדים שהוצאתי על המקלט, חודשים ספורים לאחר שיצאנו ממנו זקופות.
הספר "המקום בו נמצא הלב" (הוצאת סער) מתאר דרך עיניים של ילדה את החוויה של החיים במקלט. התיאור הוא בעיניים רגישות ושואלות, גם כואבות אבל בעיקר מלאות עוצמה וכוחות התמודדות בתוך החוויה המורכבת.
הספר מעלה את התחושות והרגשות השונים ומאפשר להכיל יחד את הקושי, העצב והגעגוע יחד עם האהבה, השמחה, ראייה של הטוב והסוף המאיר, בתוך הסיטואציה הקשה.
את המילים הפיוטיות בספר מלווים איוריו של ערן נתנס אשר התבססו על צילומים שצילמתי במקלט. הוא הוסיף לתמונות את יד האומן הברוכה שלו ויצר איורים מלאי רגש ואור.
הוצאתו של הספר לאור, כמו גם דרכי החדשה הינם בחזקת שליחות עבורי. שליחות בהעברת אור וידע עבור ילדים ונשים הנמצאים במעגלי אלימות שונים, עבור אנשי חינוך וטיפול ועבור כל אדם המבקש לדעת ולהרגיש.
שולחת אור לכל ילד ואדם באשר הם.
הכותבת, רנית אלוביץ, בת 40 מתל אביב ואמא לשתי בנות, הגיעה למקלט לנשים מוכות של ויצ"ו לפני כשנתיים. היא שהתה בו כחצי שנה והוציאה ספר ילדים בנושא. בימים אלו היא מרצה אודות המקלט והספר, מטפלת ומלווה נשים במעגלי אלימות ופועלת בתחומים שונים להעלאת מודעות לאלימות. ניתן לפנות אליה דרך כתובת המייל ranitelo@gmail.com, או בפייסבוק: רנית אלוביץ Ranit Elovich – מודעות לאלימות.
היום, 1.1.2014, מתקיים אירוע ההתרמה השנתי של ויצ"ו למען ילדים ונשים נפגעי אלימות. לתרומות ניתן לפנות לאגף לגיוס כספים של ויצ"ו ישראל בטלפון: 03-6923776/9, או במייל: galitn@wizo.org.