הידיים שחיבקו אותם בחום, ליטפו ברוך את פניהם וראשם, הן אלו שגם הרגו אותם. רק בשבוע האחרון התבשרנו של שני מקרים טראגים, שלפי החשד, מדובר ברצח של אמהות והתאבדותן לאחר מכן. מקרים אלו מצטרפים לשורה של מעשי רצח של ילדים שבוצעו על ידי אמם בעשרות השנים האחרונות. מה גורם להורה שנתן חיים, טיפל, העניק והשקיע, לעשות בסופו של דבר את המעשה הנורא מכל וליטול את חייהם?
הסיבות לרצוח: מצבים פסיכוטיים והפרעות אישיות
לדברי ד"ר ברש מדובר בהתנהגות קיצונית, שאותה אנו פוגשים לעתים רחוקות ובמקרים בודדים. "קיימות שתי קבוצות של הורים שפוגעים ורוצחים את ילדיהם: אלו הסובלים ממחלת נפש פסיכוטית - מצבים פסיכוטיים המלווים בהזיות ומחשבות שווא. מעשה הרצח מהווה פועל יוצא של מחלת הנפש. ב-1999 היה מקרה בחיפה שאב רצח את בתו כי חשב שבטיפול שיניים הושתל בגופו כספית, וכי בשל כך בתו נולדה עם לוקמיה. לתחושתו היא הייתה עלולה לסבול סבל בל יתואר, ולמות מייסורים קשים, ולכן חובתו לגאול אותה מייסוריה. במקרים כאלו, קיימת פגיעה בשיפוט ובבוחן המציאות של האדם שרצח. בקבוצה השנייה נמנים בעלי הפרעת אישיות קשה המתאפיינים בנוקשות, קושי להתמודד עם פרידה או גירושים, ועם רצון לפגוע בבן הזוג שלקח להם או עלול לקחת להם את הילדים. התפיסה שממנה ייצאו תהיה 'אם הילד לא יהיה איתי, גם אתה לא תקבל אותו', התגובה שלהם תהיה בדרך כלל קיצונית ואלימה, והם רואים את הילדים כאמצעי לנקום ולפגוע בבן הזוג ולא כבעלי ישות נפרדת".
יש למקרים אלו הקשרים חברתיים וסוציו אקונומיים?
"בחלק מהמקרים, אנשים היו מוכרים לרשויות הרווחה וידעו שיש פוטנציאל לאלימות. חלק מהאנשים חוו משברים אישיים וזוגיים. כמובן שבמשפחות עם נטיות אלימות, כחלק מתרבות משפחתית יש יותר סיכוי שהדבר יקרה. מי שהאלימות היא חלק מדרכי התקשורת שלו עם הסביבה, יש סיכוי שהאלימות תגיע למימדים גבוהים ונוראיים. כמו כן, יש גם משמעות לתקופות של שפל כלכלי וחברתי שגורמות להסלמה באלימות בחברה באופן כללי, וגם בתוך המשפחה. כאשר יש יותר עוני ואלימות כללית בחברה, האלימות תעלה גם בקרב המשפחה".
מדברים רבות על הנושא של דיכאון אחרי לידה. איך הוא יכול להשפיע?
"יש עשרות אחוזים של אימהות החוות 'פוסט פרטום בלוז', כלומר עצבות ורגישות גבוהה אבל זהו לא מצב של דיכאון. יש תופעה אחרת חמורה יותר של דיכאון אחרי לידה, והכוונה היא לפוסט פרטום פסיכוזה - אלו מקרים בודדים למאה אלף לידות וברוב מעשי הרצח, הקורבנות יהיו תינוקות. זהו דיכאון חמור עם פגיעה קשה בשיפוט ובבוחן המציאות, ולאימהות אלו יש תחושה שהן חייבות להציל את הילד או שמשהו קשה עלול לקרות לו, אם הן לא ייקחו אותו יחד איתן. בדרך כלל הן פוגעות בתינוק וגם בעצמן. אמנם התופעה הזו נדירה אך חשוב לזהות אותה, ובכלל חשוב לזהות תסמינים של דיכאון אחרי לידה. קיימות תוכניות הכשרה לאחיות בטיפת חלב לזיהוי דיכאון אחרי לידה, וכלים לאבחן בצורה ראשונית על מנת להפנות לטיפול נפשי נשים עם דיכאון אחרי לידה. חשוב לציין שדיכאון רגיל אחרי לידה בדרך כלל לא גורם למעשים קיצוניים אלא אם מדובר במרכיב פסיכוטי – מחשבות שווא והזויות, שפוגעות בשיפוט ובבוחן המציאות, והן פרי תולדה של הדיכאון".
הורים רוצחים את ילדיהם – האם זה מדבק?
באוגוסט 2008 התרחשו ברצף מבעית שלושה מקרים שבהן נטלו אימהות את חיי ילדיהן. רוז פיזם, שגופתה התגלתה במזוודה בירקון, סבה רוני רון נאשם ברצח ואמה, מארי פיזם, הורשעה בשידול לרצח. ימים ספורים לאחר שנחשפה פרשת רוז, אולגה בוריסוב, שטופלה באותה עת בשל בעיות נפשיות, השליכה את בנה בן הארבע לים והטביעה אותו למוות. ואם לא די בזה, ארבעה ימים לאחר מכן, התקשרה רגינה קרוצ'קוב למשטרה והודתה כי היא הטביעה למוות את בנה בגיגית.
בספטמבר 2013 קרינה בריל דקרה למוות את שני ילדיה בני ה-5 וה-7, וניסתה לשים קץ לחייה. גורמי הרווחה בעיריית ירושלים, שם טופלה בריל, לא אבחנו כל סימנים או רמזים שיכלו להעיד על התנהגות חריגה או על הסכנה הקרבה. מספר ימים לאחר מכן, אלי גור חטף את שני ילדיו יהב בן ה-5 ועדן בת ה-3 מאימם, השליך אותם אל מותם מגג בניין בתל אביב וקפץ אחריהם. הרקע למעשה היה מאבק גירושין בין בני הזוג, שהיו מוכרים ברווחה במקום מגוריהם בבת חפר, לאב היו בעבר גילויי אלימות ואף הוצא לו צו הרחקה.
בדומה למקרי אובדנות, לא פעם מתרחשים מקרים של אלימות בתוך המשפחה, ובכללם רצח של ילדים על ידי הוריהם בסמיכות, על פניו, נדמה שאין זה מקרי. "בספרות המקצועית, מעשי רצח לא ידועים כתופעה מדבקת, בניגוד לאובדנות, הידועה ככזו. אם לדוגמה היה מקרה של התאבדות, יודעים שיש לכך משמעות עבור הסביבה, ואנשים שקודם רק חשבו והתלבטו מקבלים השראה ממקרים שקרו. עם זאת, הגיוני לחשוב שגם במקרים שבהם הורים רצחו את ילדיהם, יכולה להיות חוקיות כזו, אבל כמות המקרים כה קטנה שדי קשה להסיק נתונים סטטיסטיים במספרים משכנעים, עם זאת, אני לא שולל את האפשרות שיש השפעה רוחבית".
כשאיתי בן דרור רצח את שלושת ילדיו לפני 7 שנים, למעשה הרצח קדמו חודשים של תכנון מראש, כשאלי פימשטיין הטביע את בתו הודיה, הוא הודה כי חפר את קברה שלושה ימים לפני מעשה הרצח. ומה עם האימהות? "ברוב המקרים הן חשבו על הרצח או על מעשה האובדנות בצורה לא מעשית, אבל יש בדרך כלל טריגר שטורף את הקלפים. בכל אחד מהמקרים שהכרתי, זיהיתי רקע קודם אבל היה אירוע בין אם מדובר במכתב שקיבלו מהרווחה, אשר השרה תחושה שעומדים ליטול מהן את ילדיהן, או הודעה של בן זוג שרוצה להתגרש ולקחת את הילד. תמיד יש אירוע קונקרטי שמהווה טריגר, אך הוא גם תמיד נופל על קרקע שבירה ובעייתית".
קיימים הבדלים פסיכולוגיים בין אימהות שהורגות את ילדיהן ומתאבדות לבין אלה שבוחרות בחיים לאחר מכן?
"חלק גדול מהאימהות שפוגעות בילדים שלהן, פוגעות גם בעצמן לאחר מכן, חלקן מצליחות ומתות וחלקן נשארות בחיים. בחלק מהמקרים פגיעה בילדים מהווה חלק מהרצון למות גם בעצמן. גם אם הילד משמש ככלי נקמה, הן לא רוצות להמשיך לחיות אחרי מותו, ומודעות לכך שלא יוכלו לחיות עם תוצאות המעשה, לכן הן פותרות זאת במוות של עצמן. הנשים שנשארות בחיים לאחר שהרגו את ילדיהן, שרויות במצב נפשי קשה עם רגשות אשמה ומצב דכאוני מתמשך, ונטייה לאובדנות - בכלא הן בדרך כלל זקוקות לשמירה צמודה של 24 שעות כהגנה בפני אובדנות".
איך נתפסות אימהות רוצחות בראי הפסיכולוגיה לעומת אבות רוצחים?
"הקשר המתקיים בין אישה לילדיה הוא לרוב יותר הדוק. אימהות היא רגש ביולוגי אינהרנטי. אמנם לא קיימים בספרות המקצועית הבדלים, אך נראה הגיוני שמידת המצוקה לאחר המקרה, ומידת הפתולוגיה האישיותיות והפסיכוטית שנדרשת לאישה הרוצחת את ילדיה היא גבוהה יותר, כי ההיקשרות של האם לילדים היא חזקה ועוצמתית. כמובן שגם לגברים יכול להיות קשר עוצמתי, אבל אצל נשים הוא יותר תכוף ומוגבר. אימהות בעיקר נמצאות במגע אינטנסיבי עם הילדים הקטנים, והאימא חייבת להיות זמינה בשביל ילד קטן כל דקה וכל שעה. אם היא שרויה במצוקה ולא מרגישה שהיא מסוגלת לתת את המענה שהיא צריכה, והילד דורש השקעה אינטנסיבית. בסיטואציה הזו היא יכולה להגיע לנקודת משבר בעוצמה של פגיעה בילד".
כיצד, אם בכלל, נוכל למנוע את המקרה הבא?
"ברפואה הציבורית אפשר לזהות דיכאונות אחרי לידה, ולטפל בצורה צמודה ואינטנסיבית במשפחות שבהן יש נטייה לאלימות. באופן כללי אם נשקיע בטיפול במצוקות במשפחות, בזיהוי מוקדם של דכאונות, בטיפול באלימות של הורים, בעקיפין זה יכול גם למנוע את המקרה הבא. יש צורך כאן בטיפול מערכתי, לחזק את הקשר בין הרווחה לבריאות, בכללן גם לקופות החולים, להפנות אנשים שהרווחה מזהה כשרויים במצוקה חריפה לטיפול נפשי וכולי. אנחנו לא יודעים מאיפה יגיע המקרה הבא. הדרך היחידה היא לטפל במשפחות במצוקה עם נטיות לאלימות, וללוות משפחות שאנחנו יודעים שהן בתהליך גירושים המלווה באלימות. כך בעקיפין מונעים את הסלמת המצוקה שתוביל למקרה קיצוני".
