קרב אמהות של ראש בראש מתנהל ברשת: האחת עובדת, השנייה עקרת בית. " במקום לקטר על כמה שנמאס לכן לטפל בכולם, תזכרו שנייה שאתן לא היצור הכי מסכן על הפלנטה", אומרת האחת. והשנייה מגיבה: "אני יודעת שזו ברכה שאני חוזה בבתי מנגבת לעצמה נורא יפה את הקקי בשירותים"
נטעלי גבירץ | mako | פורסם 09:22 11.06.15
עקרות בית, תפסיקו להתלונן. אתן לא הכי מסכנות|צילום: kevinruss, Istockעל אף שעל פניו אמהות אמורות להפגין סולידריות זו עם זו, ביקור קצר ואקראי במאמאזון מיד יחשוף שזה לא תמיד עובד ככה. אולי זה חוסר השינה, אולי רגשות האשם, אבל נדמה שכמעט כל נושא יכול להצית באמהות תגרה שאין לדעת כיצד תסתיים. זהו עניין אוניברסלי, ולאחרונה קרב לביאות שכזה התקיים ברשת, בין שתי אמהות, האחת עובדת והשניה לא. המכתבים הפתוחים שכתבו שתי האמהות באתר היחסים ׳יור טנגו׳, פורסמו באתרים נוספים ויצרו סביבם דיון ולא מעט מהומה.
״אוי, אמא עקרת בית מסכנה״, פתחה סוזנה ב. לואיס, האם העובדת, את המכתב שכותרתו המשתלחת הייתה: אמא עקרת בית יקרה, תסתמי כבר. ״מכנסי היוגה שלה תמיד מכוסים בנוזלי גוף של ילדים, והחלום שלה לטייל באירופה נפל לשירותים יחד עם הסלולרי שלה, בחסות בנה הפעוט. גם אני הייתי אם עקרת בית, וגודלתי על ידי אם כזאת, ויש לי הבנה בנושא. אני יודעת מה זה יום קשה בבית עם הילדים. אני יודעת איך זה כשעולה החום, כשאת מתה לישון, ואת מנסה לא לשמוע את הצרחות של הילדים. אני מבינה כמה להיות אם שנמצאת בבית כל היום זה מתיש ומלחיץ. זו עבודה שלא נגמרת לעולם. בעיני קל יותר לפתור בעיות בחשבון על פטריות הזייה מאשר לחיות סביב אנשים קטנים שתלויים בך לגמרי. אבל נמאס לי לשמוע את התלונות. נדמה לי שהגיע הזמן להגיד לעקרות הבית של העולם: תסתמו כבר. במקום לקטר על כמה שאתן עייפות ולא ממומשות, וכמה שנמאס לכן לטפל בכולם, תזכרו שנייה שאתן לא היצור הכי מסכן על הפלנטה. חלק מחברותיי בוחרות לעבוד, אחרות מוכרחות. אלה משאירות את הילדים עם אחרים רק כדי לגלות בהמשך שהילד אמר את המילה הראשונה למטפלת. הן נאלצות להפסיד כל כך הרבה רגעים חשובים בצער״.
לואיס, שנשארה עם ילדה בבית עד גיל שנה, ואז חזרה לעבוד, מודה שהיא שמחה שזכתה לחוות לא מעט מהרגעים הראשונים של ילדה בעצמה. ״אני שמחה שהיתה לי את האפשרות ללבוש פיג׳מה עד הצהריים, שמחה שהייתי אני זו שניקיתי את הקקי של התינוק מהשטיח וחבשתי את הפצעים. הרבה מזה לא היה קל או כיף, אבל אני מודה על החוויה. לאמהות שלא מסוגלות להוקיר תודה על האפשרות הזו אני אומרת: אם אתן סובלות מחברתם של ילדים, ואתן מרגישות אומללות ומפוספסות, בבקשה לכו לעבוד, תתנדבו, תמצאו תחביב. תעשו משהו!״.
מכתב התשובה לא איחר להגיע. אם עקרת בית בשם סוזן ג׳אנס התרגזה עמוקות מהטקסט, וכתבה: ״אני לא יכולה לסתום, למרות שעם חלק מהטענות אני מסכימה. האמהות שנמצאות בבית עשו בחירה לגדל את ילדיהן, ואין סיבה להתלונן על זה כל הזמן. לואיס אומרת: אם את סובלת, צאי מהטרנינג ותמצאי עבודה, אבל יש בעיה עם הטיעון הזה. הייתי מתה למצוא עבודה. ניסיתי במשך חמש שנים לעשות ג׳אגלינג בין עבודה במשרה מלאה לבין שני ילדים. כל יום הייתי מטיסה את הילדים לגן, רצה לעבודה, אוספת אותם, מאכילה, רוחצת, משכיבה וחוזרת לעבוד עד חצות. שני שליש מהמשכורת הלכו על הגן. לבסוף הבנתי שזה לא משתלם ושאני מפסידה פעמיים, גם בעבודה וגם עם הילדים, ואפילו שלוש, כי הנישואים שלי היו על הקרשים מכל זה. כמעט הפכתי לאלכוהוליסטית באותה תקופה. לכן התפטרתי״.
אם אתן סובלות מחברתם של ילדים, ואתן מרגישות אומללות ומפוספסות, בבקשה לכו לעבוד|צילום: ThinkStock, Getty imagesג׳אנס מבהירה שזו לא הייתה בחירה מתוך רצון אלא מהכרח. ״בימים אלה אני קמה בבוקר, מציירת לעצמי חיוך ומנסה שלא לבכות לתוך הקפה. אני יודעת שזו ברכה שאני חוזה בבתי מנגבת לעצמה נורא יפה את הקקי בשירותים, ושאני זוכה לחפש כינים כל יום, ולבשל מאכלים מושקעים שהילדים שלי ירקו. האמת היא שאני בודדה מאוד ואבודה. אני מתגעגעת לאינטראקציה עם אנשים בגילי. המקצוע שלי לא מאפשר עבודה במשרה חלקית, הלוואי שמישהו היה מסביר לי את זה פעם, מזמן. שהקריירה הטלביזיונית שלי לא תהיה אפשרית עם ילדים. האמת היא שרגשות האשם של האם העובדת אכלו אותי. הם ממשיכים לאכול אותי גם עכשיו, כי אני לא נהנית מלהיות בבית כפי שהייתי אמורה. זה הופך אותי לנחותה. זו הסיבה שאני מתלוננת. אנו מתלוננות כי אנו מאבדות את זהותנו ושפיותנו לפעמים, בגלל חוסר השוויון בין המינים. כי לפעמים האמהות היא לא מה שנדמה. אנו מתלוננות כי למרות שהיינו רוצות למצוא איזון בין קריירה למשפחה, אנחנו כושלות בכך. אז כן, אני ברת מזל. יש לי בעל נאמן וילדים מופלאים, בית יפה ואני יכולה לא לעבוד, אבל אילו יכולתי למלא את הבית הזה בעבודה מאתגרת ומתגמלת במשך חצי מהזמן, זה היה נפלא״.
