כולנו מכירים אנשים ש"כל הזמן כועסים". בדרך כלל אנחנו אומרים על אנשים כאלה ש-"הוא כועס נורא מהר אבל גם נרגע מהר".
יש מי שכועס בקלות על בן הזוג, על הילדים, על החברים או על ההורים. כעס כזה הוא סוג של התמכרות.
כשהכעס הופך להרגל
כולנו יצורים של הרגלים. הרגל נותן לנו תחושת ביטחון, ודאות ויציבות בחיינו. כשהיציבות הזאת משתבשת, גם בדברים קטנים, תחושת הקיום שלנו מאויימת. ואז, כדי להרחיק תחושה זו, אנו נוקטים פעולה שמעניקה לנו תחושה מזויפת של שליטה וכוח: אנחנו כועסים.
כשאני כועסת על הילד שלי כי הוא שפך שוקו על השולחן, כשבן הזוג שלי חוזר מאוחר הביתה בלי להודיע לי, אני כועסת: מטרת הכעס היא כביכול להחזיר למוטב את האדם שעליו כעסנו.
אולם ככל שאנו כועסים על יותר אנשים, יותר פעמים ולעיתים תכופות יותר, הכעס אוכל כל חלקה טובה בנו ומייצר הרבה כאב בתוכנו.
הכעס הפך למגיפה בעולם היחסים הבין-אישיים של היום. אין אפשרות שכעס פנימי כזה שהולך איתנו לאורך זמן, לעיתים שנים, לא ישפיע על היחסים האישיים שאנחנו מנהלים: יחסים זוגיים, יחסים בין חברים, יחסים עם קולגות בסביבת העבודה שלנו, יחסים עם הילדים שלנו, עם המשפחה המורחבת וגם עם אנשים במעגלים רחוקים יותר.
לעיתים, מקורו של כעס שאדם נושא בתוכו מהעבר הרחוק, קשור לדמויות המשמעותיות שטיפלו בו בילדותו, או שהיו צריכות לטפל בו ולא עשו זאת. הכעס הזה אצור בתוך נפשנו, וכל עוד לא נפתור אותו, לא נוכל להגיע אל המנוחה והנחלה. הכעס הזה יעטוף את כל היחסים הבין-אישיים שאנו מנהלים, והזולת לא יידע באמת מדוע אנו מפנים אליו כעס, או שהסיבה הגלויה המיידית שעוררה את הכעס אינה נמצאת בהתאמה לעוצמה שהוא יוצא מאיתנו.
כעס הוא בחירה שאנו בוחרים, אולי בחירה בלתי מודעת, אבל בחירה. יש אנשים רבים שבוחרים להחזיק בכעס ולא לשחרר אותו, והוא מרעיל את עולמם ואת עולמם של יקיריהם. יש אנשים שהופכים להיות מכורים לכעס שלהם.
כעס מעניק תחושה כוזבת של כוח ועוצמה. כאשר אני כועס לעיתים קרובות, כאשר אנשים מזהים אותי כאדם כעסן, אני בעצם זקוק לתחושה הזמנית של כוח, לתחושה שאני מתחזק. כאשר אני מאוד כועס, אני מרגיש כי לעיתים קרובות אני צודק, וכל היתר טועים.
נוצרת תחושה כוזבת של החלטיות. ההחלטיות הזו אף עוזרת לי לנקוט פעולה. הכעס גורם לי להרגיש דחיפות ובהילות בצורך בתגובה, אולם הם מזויפים, הם משמשים תחליף לכוח אמיתי.
אחרי שהכעס עובר ותוצאותיו ניכרות בשטח (אנשים נזהרים בסביבתי, מפתחים פחד בראותם אותי, מעדיפים לא לשתף אותי בדברים שיש סיכוי שיכעיסו אותי וכו') האדם הכועס מרגיש בדרך כלל חלש ומרוקן, וזה כמובן בניגוד לתחושת השליטה והכוח שהיו לו. לעיתים קרובות יש גם חרטה על מילים שנאמרו או על התנהגות ללא כוונה מראש וללא תכנון.
הכעס, לא רק שמאפשר לנו לחיות בשקר אלא הוא הופך להיות הזהות שלנו. כאשר אני מכור לכעס, זה הופך להיות המאפיין העיקרי שלי. אני סבור שאם לא אכעס כשאני חושב שיש צורך בכך, כל אחד יוכל לעשות בי כרצונו, בעוד שההיפך הוא הנכון.
הרגשות שמאחורי הכעס
כדי להצליח לפתור את ההתמכרות לכעס, צריך קודם כל להיות מודעים אליו. שימו לב האם אומרים לכם שאתם מרבים לכעוס? שהכעס שלכם מוגזם? אם כן, בדקו מה הכעס משרת עבורכם.
יכול להיות שקיומו של הכעס מרדים אצלנו רגשות כואבים אחרים שאנחנו מעדיפים לא להתעסק איתם, כמו בדידות, הזנחה רגשית, פחד מנטישה, פחד ממוות, פחד משיגעון, פחד מחוסר שליטה, דימוי עצמי נמוך וכו').
ייתכן גם שההתמכרות לכעס משמשת כהגנה מחרדה, מונעת מאיתנו לראות ולהתעסק עם נושאים חיוניים בחיינו (יחסים, התמדה, הישגיות ועוד).
מאחר שהכעס נותן לנו תחושה של כוח, זה מגן עלינו מפני תחושות של חוסר אונים או חוסר התאמה שקיימות אצלנו.
התפרצות של כעס משחררת מאיתנו עכבות, חוסמת פחדים וספקות, היא מאפשרת לנו לפלוט מחשבות ורגשות שליליים שהחזקנו בתוכנו. יש לנו תחושה זמנית של שחרור והעצמה שאנו חסרים.
הכעס גם חוסם את תהליך החשיבה הלוגית ונותן תחושה שאנו צודקים לחלוטין. החלטות שנעשות בשעת כעס מבוססות על אספקטים מוגבלים של הסיטואציה.
כמובן, לאחר שחולפת התפרצות הכעס, קשה לקחת בחזרה את המילים שנאמרו. גם אם נתנצל, השפעתן קיימת ונשארת.
לנצח ביחד
פסיכולוגית אמריקאית בשם ברנדה שושנה מסבירה בספרה "דיאטת הכעס", שגם כשאנו רוצים לשחרר מאיתנו את הכעס, יש דלק שממשיך ללבות אותו. חשוב להצליח לזהות את הגורמים הללו, כדי שנוכל לעקוף אותם, ולא לאפשר להם ללבות את כעסנו.
אחד הגורמים הללו הוא ההרגשה והידיעה שאנו חייבים להילחם למען הדברים להם אנו זקוקים ורוצים, וכמו כן שאנו חייבים להילחם כדי שאנו ננצח ולא האחרים. תחושה זו מבוססת על המחשבה שהאחר הוא יריב או אויב, ושהצרכים שלו נמצאים בקונפליקט מול הצרכים שלנו. אנו מאמינים ששניים אינם יכולים לנצח. אחד מאיתנו חייב להפסיד, ורק אז השני יוכל לנצח. אנו חייבים להילחם עבור מה שמגיע לנו, ואין מספיק לכולם.
רעיון זה מהווה מקור דלק אדיר לכעס, כי אנו סבורים שזה בסדר לתקוף את אלו שאינם בצד שלנו כרגע – בין אם מדובר בילד שלנו, בבן זוג או בחבר. איננו עוצרים ואיננו קולטים שאלה שנראים כאויבנו, יום אחד יכולים להפוך לחברינו היקרים וכי חברים הופכים לאויבים, וחוזר חלילה.
כדי להשתחרר מהשקר הזה, חשוב להבין שהרווחה הבסיסית של כל אחד מאיתנו נמצאת ביכולת לתת ולקבל אהבה ותמיכה, לחלוק ולשתף, להילחם ולשמוח עם אחרים. ככל שנרבה לעשות זאת כך חיינו יהיו יותר בריאים וממומשים.
ריקי רדלוס היא מטפלת זוגית, מנהלת פורום הריון הורות וזוגיות בפורטל דולה
